אני יושבת ליד הבר באחד הפאבים הפזורים לכל אורך רחוב מוריה
בחיפה. מעיפה מבט אל השעון, כבר 15 דקות איחור. אני מדליקה
לעצמי סיגריה שנייה ונושפת החוצה את העשן בצורת טבעות. פעם היה
לנו תיאום מושלם, ידענו לנשוף את העשן כך שהטבעות שלנו יכנסו
אלה באלה. ועכשיו 20 שנה אחרי, הטבעות שלי נשארות בודדות
באוויר.
לפני כמה שבועות הוא שלח לי הודעה לאי-מייל, והתחלנו להתכתב.
לא שאלתי איך הוא מצא את הכתובת, למרות שבימינו לא כל-כך קשה
לאתר אנשים, חיפוש קצר באינטרנט ואפשר למצוא הכל. אני תולה את
המבט בנקודה דמיונית בין החיבור של הקיר לתקרה ומתחילה להריץ
נוסטלגיות בראש.
הכרנו עוד מגיל-8, כשהוא עבר לדירה שבקומה העליונה שבבניין, 2
קומות מעלי. בהתחלה הייתה בינינו מין שנאה הדדית שכזו, משהו די
טיפוסי לקשר של בנים ובנות ביסודי, שנאה שהפכה לאחת האהבות הכי
גדולות שהיו לי בזמן התיכון, ואולי אפילו אחרי זה. כשאני
מסתכלת במבט לאחור, לא נשארו לי שום חברים מימי התיכון, אולי
זה בגלל שגם לא היו לי כל-כך הרבה, הוא היה הכל בשבילי, החבר
הכי טוב.
עשינו הכל ביחד, הלכנו יחד כל יום לבי"ס או למקומות אחרים כשלא
היה לנו כוח לבי"ס. וגם מעבר לשעות הלימודים היינו כמו שני
תאומים סיאמיים, כל הזמן ביחד. היה לנו גם את המקום הסודי
שלנו, עמוק בחורשה שבצד השני של הרחוב, מצאנו מין מחסן נטוש
והפכנו אותו למקדש הפרטי שלנו. שם היו כל ההתנסויות הראשונות
שלנו בכל מה שנוגע לעישון, אלכוהול ושם גם הייתה הפעם הראשונה
שלנו ועוד רבות אחריה.
אני גם זוכרת את כל השיחות המתפלספות שאהבנו לנהל, על דברים
שעמדו, כך חשבנו, ברומו של עולם, שיחות שמישהו מהצד, ספק אם
היה מבין את תכליתן. הייתה לנו שפה מיוחדת משלנו והייתי מסוגלת
לדעת למה הוא מתכוון גם בלי מילים, רק המבטים בינינו כבר אמרו
הכל.
אלו היו השנים היפות של חיי, השנים של התיכון ואחרי זה הגיע
הצבא. משם פנה כל אחד מאיתנו לדרכו, הוא שירת באילת ואילו אני
ברמת-הגולן. ארץ שלמה הפרידה בינינו. אך האהבה הייתה חזקה
מהמרחק, או לפחות כך חשבתי בזמנו. אני כבר לא זוכרת למה נפסק
הקשר, אני נוטה להאשים את הריחוק הגיאוגרפי, אבל אני יודעת שזו
לא סיבה מספיק טובה.
לאחר שניתק הקשר זה גרם לי להתחיל לחשוב האם הקשר אכן היה מה
שחשבתי שהוא?  ולמה כאשר דבר טוב נפסק, אנחנו מתחילים להרהר
האם הוא באמת היה טוב כמו שחשבנו בזמן שחווינו אותו? למה זה
כל-כך קשה לקבל את העובדה שמשהו שהיה מושלם פשוט נפסק? ואז
אנחנו מתחילים לנבור ולחפש, מה פה לא היה בסדר. מין הרגל מעצבן
כזה של בני-אדם, להמציא בעיות שבכלל לא היו שם, בגלל איזה חסך
ביכולת לקבל דברים כמו שהם, מבלי להבין את המניעים שדחפו אותם.

לפעמים לא רואים מה גרם לדחיפה, כמו מין יד נעלמה ואולי סתם
רוח קלה בלתי מורגשת שהסיטה אט-אט מהמסלול. בדרך-כלל, כשהמדובר
הוא על רגשות, אף-פעם אי-אפשר בדיוק להסביר איך ולמה, כי אין
לזה חוקים או כללים, ולא משנה כמה תיאוריות אני אעביר בראשי,
הן אף-פעם לא יתאימו את עצמן למציאות.

אני מרימה את עיני מהנקודה הדמיונית על הקיר שאליה ריכזתי את
תשומת-ליבי כששקעתי במחשבות. אני תמיד אוהבת לעשות את זה, זה
עוזר לי להתרכז משום-מה.  ואז אני רואה אותו מתקדם לעברי. אני
מזהה אותו מייד, הוא נשאר כשהיה, אך יחד עם זאת הוא כל-כך
השתנה. קמטים דקים חורצים את זוויות עיניו היפות, העיניים שפעם
הסתכלו עלי בכזו אהבה ושערות אפורות זרועות על שיערו השחור
והסמיך המסורק לאחור בקפידה. הוא מתיישב לידי בחליפת עסקים
כחולה, כולו מריח מהצלחה או שאולי זה האפטר-שייב החדש שריחו
היקר והמשכר עוד לא הגיע לארץ, אולי רק לדיוטי-פרי. רוח קרה
נושבת מכיוונו ומחיוכו הקר עוד יותר, כל החמימות שמצאתי בו פעם
נמוגה כלא הייתה.

אני מציתה לעצמי עוד סיגריה ומציעה לו אחת.
"כבר מזמן הפסקתי לעשן" הוא אומר וטבעת העשן שהפרחתי לעברו
נותרה יתומה באוויר.