היום הכה בי ברק. ברק של פחד וכאב.
כבר הרבה זמן שהוא לא הכה בי, הברק הזה. אך למרות זאת התחושה
עדיין חודרת אליי בקלילות, כאילו מעולם לא נעלמה.
אתה מופיע לי בראש פתאום, עם כל כולך. עם העיניים היפות שלך,
שמעוררות בי סערות. עם התמימות הזו שבחיוך שלך, עם העומק
שבמחשבותיך. אתה מופיע לי סתם כך בראש ולא מוכן לצאת.
זיכרון ערמומי של תחושה כאובה מתעורר
בצעקה במוחי.
בלי טיפה של חמלה אל ראשי הוא חודר, הוא
מרטיט את נימי לבבי.
מהדהד ברכות באוזניי, מתפתל, מנסה להראות
שהוא שם.
לא חשוב לו דבר, ניהיליסט שכזה, מחמם
את נשמת האדם.
מחכה לו שעות ובסוף הוא מגיע, כדרכו מאחר
להבין.
בלי לזכור מה שכח הוא לפתע מודיע, הכאב
לי בחושך ממתין.
מנסה לשחזר מועקות ישנות, מתכוננת
לשבר הבא.
אך לבי לעולם לא יוכל להרפות, הוא נכנע
בשתיקה כמו בובה.
היום הכה בי ברק. ברק של אהבה כואבת.
כבר הרבה זמן שהוא לא הכה בי, הברק הזה, או שאולי רק חשבתי
שהוא לא היה שם.
היום הורדתי את כל חגורות ההגנה, פירקתי את כל החומות. נשארתי
חשופה. ניסיתי לראות אם עוד יש לו אומץ להכות, לברק.
כמובן שהיה לו.
טיפשה שכמותי, כבר מזמן הייתי צריכה להבין שברק שכזה לא מרפה
לעולם. הוא ממשיך להכות גם כשנראה שמתבהר והסערה חלפה. הוא שם
תמיד, אורב לי, ברגעי חולשה מוכרים. מכה בכל עוצמתו ומשאיר רק
רסיסי זיכרון מהולים בדמעות. |