תגידו לי מה אפשר לעשות...
הייתי ילדה רגילה חייכנית ושמחה
פתאום משום מקום נפלו עליי כל כך הרבה כאב, צער, פחד, שינאה
קינאה...
בכיתי כאבתי לא הבנתי כלום!
פתאום הבנתי שזו הייתה אהבה ועכשיו אלו התוצאות שלה...
התעוררתי מהחלום...התעוררתי אל המציאות
אז החיים לא כל כך יפים הא?!
אז מה עכשיו נשאר?!
לשבת ולבכות?
אז בכיתי והפסקתי לחייך ושיניתי את החיים שלי ונכנסתי לתקופה
מוזרה כזו שלא נהנים לא ישנים כל היום בוכים...
מישו אמר לי שקוראים לזה דיכאון...
התכחשתי כמובן!
תמיד פחדתי מהדיכאון יותר מהפגיעה פחדתי לשקוע בו כי זה יחליש
אותי ויגרום לי להרגיש קטנה
ואולי אנלא אהיה חזקה מספיק כדי להתגבר עליו?!
אולי הדיכאון ישפיע עליי... אולי בקיצוניות...
אולי לעשות משו שאני אתחרט עליו...
או משו שלא תהיה לי כבר הזדמנות להתחרט עליו...
אבל עכשיו, אחרי שאני כבר עמוק בתוך התקופה המוזרה שמישו קרא
לה דיכאון בלי יכולת לחייך,
בלי רצון לחיות,
בלי כוח לקום על הרגליים ולהמשיך לנסות!
לא פעם המצאתי לעצמי מציאות מושלמת...
עשיתי כאילו הכל כמו שצריך כאילו אני מאושרת ומחייכת
אבל מבפנים שרף לי כאב לי,מבפנים נחנקתי... הייתי כבר חצי מתה
חיוך אחד מזוייף גרם למיליון דמעות בפנים...
ודימעה אחת בחוץ הביאה אחריה עוד כל כך הרבה...
כל מקום כל הזדמנות כל לילה בכיתי
לבד, אפחד לא עצר אותי... לפעמים החשבתי את זה כשיחרור אבל זה
היה כואב מידי בשביל זה..!!!
לא ידעתי איפה לשים ת'צמי!
לא רציתי לחיות!
התחלתי להכאיב לעצמי התחלתי "לעשות שטויות"...
ואז מצאתי ת'צמי שוכבת על המיטה עם סכין ביד חושבת על כל מה
שעברתי כל הרע והטוב... חושבת על הסיבות... מתלבטת... חושבת
שוב... מתלבטת... ממצמצת... כואב לי... הסכין קרובה מספיק כדי
לפגוע בי... מתחרטת... לוקחת אותה שוב... כואב לי הדמעות
חונקות אני לא מסוגלת יותר הוא שוב שם הוא שוב מחייך שוב משלה
שוב מנשק שוב עומד ומסתכל עליי מתחנן שאני לא אפגע בעצמי...
ואני חושבת וחושבת וחושבת ומחליטה...
לקום על הרגליים - ולנסות... |