בגן הירוק,
מעל האבן הגדולה,
ישבה לה בשקט אותה ילדה
לידה מונחת סכין קטנה וחדה
היא היתה היחידה שאירחה לה לחברה.
היא חייכה חיוך קטן,
שהאיר כל לילה את הגן.
אך מבפנים, היתה כבויה וחשוכה
היתה זו הילדה, שאף פעם לא בכתה...

הם פגעו בה, ברחו ממנה
והותירו אותה לבד, בחשכה
והיא, רק מחייכת, אך לעולם אינה בוכה.
הכוכבים הרחוקים שמעליה
היו תלויים שם למעלה, לתמיד.
לכן להם היא לא פחדה לספר, ולהגיד
הם הבינו לליבה
ותוך שהם קרצו לה
היא אחזה בו, וחתכה.

בכל ערב,
היתה מגיעה הילדה הקטנה,
ומתיישבת בגן, על האבן הגדולה
היא היתה שם לבד, כמעט.
ורק הכוכבים הקשיבו
ורק הכוכבים ידעו
שמבפנים הכל נובל
ומבחוץ, חיוך קטן,
והסכין, שעל העור הוא מתפתל

אותם הכוכבים, שממעל תמיד
היו תלויים
הבינו שמאחורי כל חיוך שלה,
הילדה שלא בוכה...
ויושבת בכל לילה על האבן הגדולה
מסתתרת לה אותה דמעה,
שעל פניה, מעולם לא נראתה.