מחווה לירית לסרט אדפטיישן


א.
בזיתים שלי, שנקנו בשוק מחנה יהודה תוך סיכון
היה ג'וקיק קטון.
רק בתחתית הקופסה נתקלתי בו, לאחר שאכלתי בידי החשופות את שני
שלישה.
ג'וק זעיר, פסים חומים וצמד מחושים מדובלל מחומציות הסביבה.
כמה זוהמה אסף, כמה טינופת ייבא אל תוך זיתיי,
זאת לא אדע.
ובכל זאת - ג'וק. הייצור המסכן אכן עבר מסע לא קל-
מירושלים (בהנחה ששם נולד ונאסף) לרעות, שם שהייה בצינה העזה,
משם לשער הנגב, בצידנית שבוודאי נחבטה בבגאז' אנה ואנה-
ומי יודע אם לא היה עוד חי בשלב הזה.
ומאז במקרר שלי. צופה בי ממעמקי מאתיים וחמישים הגרם בהתקפי
הרעב שלי, מכלה את הפרץ בבליסת זיתים חריפים, שולה אותם בינות
לפלפלים האדומים שבעצמם וודאי לא הוסיפו לו רוב נחת. מחכה
שאגיע אליו, שאגאל אותו.
אולי פיתח סימפאטיה, מעין סינדרום סטוקהולם חד פעמי כלפי
הזיתים, וייחל להיאכל.
ולמרות זאת - ג'וק. מקננת בי התחושה שאין זה לגיטימי לכתוב
שירה על ג'וק, שבכל חוג אנושי זה ייתפס כבדיחה סרת טעם. מדוע?
משום שזה לא חתול?
משום שבמקום משל מקראי על כבשה הבאתי יום יום של סחי? או אולי
כי אני מכנה אותו בשם חוסר החיבה העממי שלו?

ב.
בתחתית סולם זיתא מצאתי את מה שהלטינים כינו Tiponotkenus
Gorfeus. ייצור חלש וחסר הגנה, שצוק העתים הביאו לכדי חידלון.
רחמי עליו, שנדגשו בסערת הבליסה, הביאוני לפשפש בציציותיי
ולהבין שגם אני עשוי להיות חרפוש יום אחד, כלוא בעולם ענקים
חסר רחמים.