נוהג הייתי להפרד מאימי והיא כלל היתה.  

מתרגל הייתי את אבל לכתה בלא עת.  
כנס נידמתה לי דמותה  ואני כלל לא הייתי ראוי לטוב הזה.

אימי באה דרך נס ולכתה, כדרך ניסים, הצריך פרידה נירכשת.

לא שיננתי את מילות הספדה אך יכולתי לשמוע את מאהביה מהדהדים
אותו בראשי.

כובש פני בספת האירוח שהציעה לי למיטה.  זכרון קולה עומעם עוד
בטרם מתה.

נוהג הייתי ליסרה בכוחי היחיד מול אינקצאונותה, מנצח על מרש
האבל של מותי בלא עת.
והיא בחדר הסמוך, לא יכולה לבכות כפי שראוי לה לבכות לאישה
האיומה הזו.




19.2.1996