אני תוהה מתי בדיוק הפסקתי לשחק. היום כשהייתי בארוחת חג
וחשבתי שפעם אני הייתי כזו, משתוללת עם קטנים ממני ב10 שנים
פלוס וזה היה נראה לי הכי טבעי בעולם, פתאום מצאתי את עצמי
מסתכלת על מהצד על כל הציניות שבי. איפה השירי שהיתה משחקת
פעם? אחר כך קצת צבעתי עם אחת הקטנות מספר חוברות צביעה של
בארבי ופתאום הרגשתי שלווה כזו. נוסטלגיה של שלווה. איך היה
להיות קטנה. ונורא התגעגעתי לזה.
אני חושבת שאני מרגישה קצת שלווה כשאני נינוחה מינית. כשפתאום
קורה משהו לא צפוי, מתגלגלים, זורמים (שונאת את המילה הזו),
ופאתום הרגשת השלווה הזו באה. נינוחות ובטחון שאין לי בשום
מקום אחר בחיי. ידע כזה שאני בסדר. לא משנה מה אני עושה. שיש
לי כוח רק בקול שלי. או רק בעיניים. הלוואי שזה היה גם בשאר
החיים שלי.
לפני כמה ימים הכרתי מישהו בצ'ט, והתחלנו לדבר. פתאום מצאתי
את עצמי מעבירה 4 וחצי שעות איתו בטלפון ובשעתיים האחרונות הוא
פשוט נהנה לשמוע את הקול שלי שמשום מה היה מאוד סקסי. ונורא
נהניתי מהכוח הזה. תחושה כזו שאני בסדר. אני לא צריכה לעשות
רושם. או לדבר על דברים לא מענינים. רק לדבר. עם הקול שלי.
וזהו. או להביט. עמוק עמוק כמו שאני יודעת לעשות. ואחרי כמה
זמן אין ברירה אלא להוציא את החיוך הקטן והכובש הזה שלי. אף
פעם לא ממש ידעתי מה עושים אחרי החיוך.
היה מאוד מענין לראות את דיזינגוף 99 אחרי כל השנים האחרונות
ומה שהיה בחיי. זה היה כאילו מישהו הראה לי את הפעם הראשונה
שהבנתי שלאבד את התמימות זה לא דבר רע. ושאיפשהו בפנים, היא
עדיין שם.  מאז אני כנראה מחפשת את הבנאדם הזה שיחזיר לי את
הניצוץ בעיניים, השלווה הזו, התמידית, ושבסביבתו אני לא ארגיש
צורך שזה יהיה רק בבחינה המינית. אם אני אהיה קצת יותר מושכת
אז זה יהיה בסדר. לגמרי וסופית. וכל הזמן לחשוב אם אני נראית
בסדר. ומה הצד השני חושב. ולנסות לחשב את  הצעד הבא והמילה
הבאה. וכל כך התרגלתי כבר לחשוב ככה, שאיבדתי את הנאיביות שלי.
חשבתי שהנאיביות שלי היא כל כך דבר טוב ורע, וחלק ממני, אבל
אני כבר לא משחקת. אני פשוט לא יודעת איך. איך לקום מהכסא בלי
משחקים והעמדות פנים, ולשחק. לחזור לגיל 12, לא 6, ולשחק. לא
לחשוב כל הזמן מהצד. לא לחשוב בכלל. פשוט להיות. כמו פעם.
כנראה שהמשפט פשוט להיות, הוא תמצית התמימות בעיני. געגועים
למשהו לא ידוע.
רוצה לחזור להיות שלמה ובעצם אני לא חושבת שזה כל כך קשה.
פשוט צריך להפסיק לחפש. להפסיק לחשוב שיש בטוח משהו שאני
מפסידה ואיזה באסה לי שאני לבד וכולם לא. נו, אהבה. פעם הייתי
חושבת שיש כמות מוגבלת של אושר בעולם ובגלל שמדי פעם אני נוהגת
לנצל ולחטוף את מעט הרגעים כשהם באים, אז אולי כבר המכה הגדולה
לא תגיע. אולי היא הגיעה כבר ופספסתי או הייתי טיפשה או שפשוט
שיחקתי, ולא הסכמתי להיות. לא רציתי להסתכל. אוהבת לאהוב. מה
זה אומר בכלל. אני גורמת לעצמי להרגיש נאהבת בעזרת אשליה נחמדה
ולא מזיקה. זה שכואב לי, שחרא לי לפעמים, זה אומר שאני חיה.
וזה בסדר.
אז תמיד אהבתי את גידי גוב. והכי מצחיק, שפתאום חשבתי, היי אם
אני הייתי אז, שם איתו, אז מי הייתי. הכפר סבא, או המירי. אני
מאוד מקווה שאיזהשהו שילוב של שניהם.
טוב תמיד אהבתי את ענת עצמון...

מענין לפעמים שכל כך קל לכבוש אותי. מילה וחיוך, וזהו. נכבשתי.
שלווה מזויפת. איכפתיות שמנסה לחדור דרך חומה מאוד גבוהה
בימינו. חוסר אמונה טוטאלי שמישהו בכלל ירצה באמת להיות חבר
אמיתי שלי. טוב אני תמיד משלבת את זה עם רומנטיקה ואינטימיות.
אוף, זה הכל בגלל המין הגברי הקשה הזה. מבט זה רק מבט. אי אפשר
פשוט להבין רמז ולגשת? למה אני צריכה לעשות את כל העבודה? הא?