הלכתי ברחוב כשאני מביטה בחריצי המרצפות הזזים מול עיני וכשאני
עדיין תוהה מה הולך לקרות.
קיוויתי שמשהו ישתנה והכל יהפוך להיות כמו חלום. ביקשתי משאלה
שדיזינגוף סנטר יהיה מקום זר ושהצרות שלי יפסיקו ליפול על
אוזניי אחרים.
אני יושבת שם בסנטר כשפניי מופנות לרצפה והמבט שלי מתרכז
בנקודה אחת, ואני מחזיקה ביד אחת את הסיגרייה שעדיין מרגיעה
אותי וביד שנייה פאלאפון, מקווה שמישהו יתקשר ויציל אותי
מהמקום הזה, ושכל הכאב יתפוגג בבת אחת.
הגוף מתחיל לגרד בגלל הבגדים השחורים המסריחים שאני לובשת
והחולצה כבר קצת יותר מידי קרועה.
התיק לידי כבר כולו מלוכלך. שבוע כבר לא הייתי בבית
אבל זה לא נורא, העיקר לא לחזור לשם.
ובקשר לחברים, עדיף כבר להישאר כאן בסנטר ולהעמיד פנים שפה אני
חייה.
ככה יותר טוב בלי צעקות, בלי ריבים, בלי בעיות, בלי זכרונות.
אוף נגמר לי כבר כל הכסף המעט שהיה לי ויש רק דרך אחת להשיג
עוד
ושוב אני שמה לב שהחולצה שלי קרועה מידי.
הראש שלי מתרומם מהמרצפות ועל הפנים עולה חיוך גדול, כשאני
נזכרת בבילוי של אתמול כשרקדנו כמו מטורפים בבית של אחד
מהחברים. אני נכנסת לחדר שלי והחרוזים בדלת מתנועעים להם ברעש.
אני מתיישבת על המיטה ושמה מוזיקה בפוול ווליום, מדליקה מאוורר
ונהנית מהקיץ כשאני שוכבת לי ומתרפקת וחושבת על הבילוי של
אתמול.