אני צופה בשמיים שצבועים כרגע כל כך יפה אז למה תמיד שאני
עוזבת את המקום הזה השמיים נצבעים בשחור
אולי זה המלח שבאמת מרפא את הפצעים ואולי זה רק מחמיר אותם,
כי אז שאני חוזרת למציאות כל כך קשה להתגבר על העצב והקולות
הופכים להיות יותר חזקים -
הקולות של הבדידות וכאן אני רק שומעת את קולות הגלים ובמקום
הזה פתאום לא כל כך אכפת לי מי לידי,הנפש שלי שם לבד
אז למה שאני לא שם,הנפש כל כך בודדה.
למה פתאום שהעצב שלי גדל אני פשוט לא מסוגלת ללכת לשם,אולי זה
בגלל שאני מפחדת להיות שם ושהמקום לא יעשה לי בכלל טוב
ואז אני יאבד כל תקווה
כי זה אומר שכבר שום דבר לא יעשה טוב
אולי רק בני אדם מסויימים
אבל גם הם הולכים ובאים
זה מחזור החיים
או סתם
טיפשות.
וגם שם האור תמיד שוקע איכשהוא ברגעים הכי יפים שהשמיים נראים
כל כך יפה אפילו אז הוא שוקע כמו בחיים
אפילו ברגעים
הכי יפים
האור
יכול לשקוע פתאום
ואז הכל שחור
ונעשה
כל כך
קר