"זה היה אמור להיות יום כיפור גרוע במיוחד. אבא ואמא החליטו לא
לנסוע השנה לחו"ל, אחי הקטן, רק בן חודשיים, נדנד ללא הפסקה
כבר עם כניסת החג, ויוני, החבר הכי טוב שלי, היה אצל דודים
בחיפה.
"ממש מקסים", אמרתי לענת בטלפון, "אפילו אין לאין לברוח".
"חכה", הרגשתי שהיא מחייכת אליי מהצד השני של השפופרת, "יש לי
רעיון שיעודד אותך"...
עד כמה שרציתי להאמין לה, היה בקולה זיק של ערמומיות שעורר בי
חשדנות. אני וענת היינו החברים הכי טובים (מלבד יוני, כמובן)
מאז שאני זוכר את עצמי. ידידות אפלטונית, לכאורה, אם כי תמיד
נמשכתי אליה. איך אפשר שלא, עם כזה גוף תמיר, עיניים ירוקות
שמשגעות לך את הראש ושיער שחור שגולש לה על אמצע הגב...? אבל
אין מה להגיד, אני אף-פעם לא הייתי יותר מידיד בשבילה. הייתי
רק השכן ממול, או לפחות ככה חשבתי.
"תקשיב", היא אמרה, "תפגוש אותי מתחת לבית שלך עוד חמש דקות,
ואני כבר אסביר לך הכל". עקרונית, לא הייתי יורד, אני לא טיפוס
של הרפתקאות, אבל זאת ענת, ואין לי שום מנגנן הגנה מפניה.
חמש דקות לאחר מכן כבר ישבתי על הספסל שמתחת לבית שלי. אני לא
נוהג לאחר, שונא את זה. כלומר, שונא שמאחרים לי, והיא אחרה.
אומנם רק בכמה דקות כך שאפשר לומר שלא ממש, אבל מה לעשות,
איחור זה איחור, והיא הרי כבר מכירה אותי. רציתי לומר לה משהו,
והיא כנראה חשה את זה ולכן רק חייכה את אותו החיוך הכובש שלה
ושתקה. אני נמסתי מפנים. איך לעזאזל היא יכולה להראות כל-כך
יפה ומושכת בטי שרט ישן וטרנינג של אבא שלה?
"הולכת להיות מסיבה ענקית בבית של שלי. לא סתם מסיבה..." היא
אמרה אבל לא הסכימה לפרט. ואני בתוך תוכי כבר ידעתי מה היא
הולכת להגיד, וידעתי מה אני הולך להגיד, כי אני מכיר את שלי.
אף פעם לא הסתדרנו. היא וענת היו חברות הכי טובות מאז שאנחנו
ביסודי. תמיד הייתה מן תחרות סמויה ביני לבין שלי, על תשומת
ליבה של ענת ועל אהבתה. ואיך אני אומר את זה, שלי היא מסוג
הבחורות שאין להן הרבה מודעות לעצמן...היא עושה הרבה מאוד
שטויות, וענת, עד כמה שאני אוהב אותה, לא תמיד מספיק חזקה כדי
לעמוד בפיתוי ולהגיד לשלי "לא".
"היא אמרה לי להזמין אותך, שזה יום כיפור וזה, שהיא לא רוצה
להתחיל את השנה על רגל שמאל", אמרה ענת. "וגם לא על רגל
ימין..." הוספתי בליבי. "בבקשה תבוא...אני מתחננת! יהיה לי
עצוב בלעדייך..." ושוב אותו החיוך. "טוב...", קלטתי את עצמי
ממלמל. "אני אבוא, אבל רק בשבילך...". וענת הייתה מרוצה.
בדרך הביתה חשבתי על הטעות שהרגע עשיתי, בכך שהסכמתי לבוא.
יכול להיות שהדילמה הזו שלי נשמעת לכם מופרעת ולגמרי לא
בפרופורציה, אבל אתם לא מבינים איך זה. יש לי ערכים, ולראות את
שלי וכל השאר גומרים את מזווה הליקרים ואחר-כך נמרחים אחד על
השני...זה לא מתאים לי, אני פשוט לא מהסוג הזה. ניסיתי, אפילו
אני אומר שהשתדלתי, אבל כל פעם מצאתי את עצמי זרוק על מיטה של
חבר במקרה הטוב (או של מישהו שאני לא מכיר במקרה הפחות טוב..),
עם הנגאובר עצבני וכאבים בכל הגוף. אז תסלחו לי אם ה"בילוי"
הזה פשוט לא בראש סדר העדיפויות שלי...
באותו ערב ירדתי לרחוב מהורהר, תוהה מה יהיה במסיבה. ענת כבר
חיכתה לי על הספסל עם סיגריה ביד. לא משנה כמה הפצרתי בה, היא
פשוט לא יכלה להיפטר מההרגל המגעיל הזה. לי היא הייתה אומרת
שהיא מעשנת סיגריה בכמה זמן, סתם בשביל הכיף, אבל אני ידעתי
שהיא לא סתם נעלמת עם שלי בהפסקות בבית ספר. שקרנית.
פסענו במורד הרחוב בשקט מוחלט. אני חושב שהיא קלטה שאני מתוח
וניסתה לפתח שיחה. " אז מה, אתה צם?", היא שאלה. "כן". עניתי
לה בחשיבת. כבר ידעתי מראש מה התשובה שלה תהיה, ולכן לא טרחתי
לשאול אפילו. כעסתי עליה על כך שהיא גרמה לי לבוא למסיבה
וכעסתי עליה על כך שהיא גורמת לי לאהוב אותה בכל רגע יותר
ויותר. "אני לא.." היא אמרה. "אה..." עניתי. "חבל...זה מנקה את
הגוף". את שאר הדרך לבית של שלי העברנו בשקט. אולי היה עדיף
ככה.

"ענת!!" צעקה שלי, קופצת עליה בנשיקות וחיבוקים. "אתה..." היא
מלמלה, מעיפה בי מבט מתנשא, מתאמצת בכל כוחה להתעלם מקיומי ,
אך ללא הועיל. באמת הייתי שם. "תיכנסי", היא אמרה בטון עוקצני.
מטומטמת.
כולם היו בפנים, רוקדים, משחיטים את הבית ולוגמים מליקר
התפוזים הישן ששכב במזווה.
"בוא", אמרה ענת, "אני אעשה לך סיבוב". היא הובילה אותי לחדר
בגודל של הבית שלי, כולו מעוטר ומקושט. שטיחים מקיר לקיר, ספות
ותמונות שנראו כאילו נלקחו מהתערוכה האחרונה של ואן גוך. ענת
הורתה לי לשבת על הספה, והתחילה לברבר משהו על כמה ששלי עשירה
ועל זה שהמנורה הזאת שם, בפינה, היא מאוסף עתיק מאוד וחשוב
ופתאום דממה. ענת התיישבה לצידי, מביטה בי ישר לתו העיניים.
"תקשיב, אתה יודע איך זה", היא אמרה, "אתה לא חייב להתייחס למה
שאני אומרת ברצינות, אבל אני ממש חייבת להוריד את זה מהלב. אני
חושבת שהייתי רוצה לקחת את הידידות הזאת למקום קצת שונה, אתה
יודע, לא רק של ידידות". הייתי המום. זה הדבר האחרון שציפיתי
לשמוע ממנה. למה לעזאזל אתה שותק, אדיוט?! תגיד משהו! אבל לא
הצלחתי להוציא הגה.
"יניב...??" שמעתי את אותו הקול המוכר מהצד השני של השפופרת.
"מה קורה לך בזמן האחרון, אתה ממה לא מרוכז, הקשבת למשהו ממה
שאמרתי?" אין דרך להתגונן, אכן לא הייתי מרוכז. איך יכולתי?
הייתי שקוע מדי בעולם משלי, עולם בו אני אוהב את ענת,
וענת...אוהבת אותי.