מה אני אגיד לך, לפעמים העבודה הזו ממש לא שווה את הסבל הכרוך
בה. קח לדוגמא את המקרה הזה של "הקניבל הפדופיל", כמו שאתם,
העיתונאים, אוהבים לקרוא לו. המטורף הזה נעצר כבר לפני שלושה
שבועות, אבל לא הצלחנו לדובב אותו עד אתמול. כמה קשיים
שהבנזונה החולה הזה הערים עלינו... הייתי יורה בו אם היו
נותנים לי.

בתחילה ניסו לדובב אותו בתחנת המשטרה. השוטרים אמרו לו : "שמע,
אידיוט, מצאנו אצלך את כלי הנשק, מגואל בדם, ואת הגופה. כדאי
שתתחיל לדבר." אבל הוא לא הוציא מילה, אפילו לא ביקש עורך דין.
כמובן שקראו לי, אין להם מישהו אחר להעיר באמצע הלילה. אז אני
מגיע לתחנה, פסיכיאטר רחום שכמותי, לפנות בוקר, והבנזונה פשוט
לא מסכים לפתוח את הפה. סתם יושב שם כמו איזה מפגר ועושה "לא"
עם הראש במשך שעות. בסוף נתתי לו פיסת נייר וחתיכה של צבע פנדה
שחור, והשארתי אותו לבדו לכמה דקות. כשחזרתי הוא עדיין ישב
באותה פוזה בדיוק, מזיז את ראשו מצד לצד, כמעט הפנט אותי עם
השטויות שלו. הבטתי על פיסת הנייר, אשר הייתה מוכתמת עתה
באותיות שחורות וגדולות. "אני רוצה להיות כלוא בתא מבודד."

קירבתי את הפתק לעין המצלמה אשר הועמדה אל מול החשוד, כדי לתעד
את בקשתו, יצאתי מהחדר ודאגתי שיועבר למתקן כליאה פסיכיאטרי.
לפני שעזבתי את התחנה הספיק מפקד המחוז לקחת אותי לשיחה,
ולהבהיר לי עד כמה חשוב לסגור את העניין הזה במהירות האפשרית.
"המשפחה לוחצת עלי," אמר בקול בס שקט, ולגם מספל הקפה, "אז אני
לוחץ עליך." הנהנתי, ויצאתי משם במהירות המרבית, לפני שידבק בי
סרחון החזירים.

למחרת בבוקר קמתי עם תחושה רעה. הייתה לי הרגשה שהקניבל
הפדופיל לא ייכנע לי בקלות, וינסה להתיש אותי בתרגילים שלו.
אתה יודע שאני תמיד צודק, נכון? אני שונא את זה. אז אני מגיע
למתקן הכליאה הפסיכיאטרי, ושואל מה קורה אתו. "עדיין לא מדבר,"
עונה לי מנהל המחלקה, "יושב כמו גולם ולא עושה כלום." "אז אין
שיפור," אני לוחש, פולט אנחה. "דווקא יש," עונה המנהל, הוא
מגיב בתנועות ראש של כן ולא." נדתי בראשי, מעסה את צדעיי, חסר
תקווה. "אוקיי," אמרתי, לקחתי נשימה ארוכה, ונכנסתי לתא.

"שלום, אלברט," אמרתי,  אומד בעיניי את האיש הקטן והמוזר שישב
מולי. אין תגובה. "אתה זוכר אותי, אלברט?" שאלתי, מנסה לבחון
את אישוניו מבלי להתקרב אליו יתר על המידה. הנהון. "עדיין לא
מדבר, אלברט?" שאלתי. הוא הניד בראשו. "תוכל לרשום לי מדוע?"
שאלתי בניסיון נואש, מוכן לשלוף נייר ואת צבע הפנדה השחור
שפסיכופתים נוטים לחבב מכיס מזוודתי. הנהון.

ידו של אלברט נעה במהירות על הדף, וניכר בפניו כי הוא משועשע
מעצמו.  "אני רוצה תא ללא חלון המשקיף החוצה, וללא דלת. בחזית
החדר אני רוצה שתותקן מחיצה מזכוכית משוריינת אשר תפריד ביני
לבין מי שבא לראותי. אני רוצה שהחדר יהיה בנוי מלבנים אדומות,
ושהקשר היחיד שלי עם העולם יהיה דרך מגירה הנפתחת משני צדי
המחיצה." קראתי את הפתק, והבטתי בו ממושכות, מבולבל. "אתה רוצה
תא כמו ב'שתיקת הכבשים'?" שאלתי בתימהון. הנהון. "ואם אשיג לך
חדר כזה, תודה בכל האשמות במיוחסות לך ותהיה מוכן לשחזר את כל
אירועי אותו הלילה?" הנהון. "ותשתמש במיתרי הקול שלך על מנת
לתקשר?" הנהון מחויך. סימנתי לאח שיפתח לי את דלת התא. "אוקיי,
אלברט, אני אנסה, אבל איני מבטיח כלום," אמרתי, ויצאתי מהחדר.
פסעתי למשרד הראשי, והתקשרתי למפקד המחוז.

"הלו, אריק, כאן דוקטור עטר, אני במתקן הכליאה הפסיכיאטרי,
וכרגע הייתי אצל הקניבל שלך."
"עדכן," אמר בקול נפוח מחשיבות עצמית. אני אעדכן את אמא שלך,
חזיר מיוחם, חשבתי לעצמי.
"לא נראה לי שהוא הולך לשתף פעולה," אמרתי, "יש לו כמה בקשות
בלתי סבירות , בלשון המעטה, והוא מסרב לדבר לפני שיקבל את
מבוקשו."
"שמע, דוקטור," אמר המפקד בקול תקיף, אשר ניסה להסתיר את רעד
ההתרגשות שבקולו, "מסתבר שלמשפחת הקורבן יש קשרים בחלונות
גבוהים מאד. יש עדיפות עליונה לדובב את הבחור הזה כדי שנוכל
לסגור את הפרשה מהר ככל האפשר."
שטחתי את דרישותיו של הקניבל הפדופיל בפני מפקד המחוז, והוא
רשם לפניו את כולן.
"יטופל, דוקטור. עבודה טובה." איזה אידיוט.
"כן, המפקד," עניתי, מנסה לשוות נימה רצינית לדבריי, ללא הצלחה
יתרה, וניתקתי את הטלפון.

כן, אני אשמח לעוד בירה, תודה. תגיד, אתה רושם את כל זה? אה,
תרשום גם שאני מבקש להבהיר כי הכינוי "הקניבל הפדופיל" הודבק
לחשוד על ידי התקשורת, ולא על ידי הרשויות, ושלמעשה אין
בהתנהגותו של החשוד דבר המרמז על נטיות לפדופיליה, מלבד גילו
הצעיר של הקורבן למעשה הקניבליזם שלו. למעשה, לא היה לרצח כל
רקע מיני, והוא בוצע על רקע...קולינארי?... בלבד. כן, אל תדאג,
אני אפרט, רק שתוק ותן לי להמשיך בסיפור.

בכל מקרה, לקח יותר משבוע ימים עד שהצלחנו לארגן לחשוד את
הסביבה שביקש, ועוד יום עד שהועבר אליה. בבוקר לאחר העברתו,
הלכתי לראותו. מה אני אגיד לך, האידיוט הזה שיגע אותי במשך
שבוע שלם, ולא הייתה כל דרך לגרום לו לדבר על משהו שהיה קשור
אפילו בצורה עקיפה לפשע הזוועתי שביצע.  אין לי דרך לתאר את
התסכול שחשתי בסופו של השבוע ההוא.  הגעתי למצב ששקלתי להתפטר
מעבודתי, והכל באשמת הקניבל המזוין הזה.

אז אתמול אני מגיע לתא שלו, מוכן ומזומן לכך ששוב ישפוך עליי
ערמות של להג ודברי סרק. "שלום, קלריס," בירך אותי באותה צורה
בה עשה זאת במשך כל השבוע שקדם לכך, קולו הצפצפני נשמע כמו קול
של ילד מתבגר בליווי מקהלת מסוריות חותכות בברזל. "אמרתי לך
כבר אלף פעם, אלברט, לא קוראים לי קלריס!" רתחתי מזעם, "שמי
דוקטור עטר!" "הרגע, קלריס," המשיך, כאילו לא שמע כלל את
דבריי, "שב." עשיתי כדבריו. "יש לי משהו בשבילך, קלריס," אמר,
מנסה לאמץ מבט מסתורי, ונכשל כישלון מוחלט.  הוא הכניס ערמה של
דפים מקושקשים למגירה, וסגר אותה. פתחתי את המגירה מהצד שלי,
ואספתי מתוכה את הניירות. "מסמכים..." לחש אלברט. הוא קרץ אלי
כאילו היינו שותפים לריגול למען המדינה, נכונים תמיד למות למען
המולדת, ואחד למען השני. כבר נואשתי משיתוף פעולה מצדו. הוא
היה פשוט אבוד בעולם של עצמו. הרגשתי שאני עומד לפרוץ בבכי, אך
אז חשתי בשינוי קל שחש במבטו. הוא הביט סביבו, מחק את החיוך
הדבילי מעל פניו, והזדקף מישיבתו השפופה.

"כשאתה שומע את המילים 'תחת של תינוק' על מה אתה חושב, קלריס?"
שאל. "אני אמור לשאול פה את השאלות, אלברט," נזפתי בו, מנסה
להיאחז במה שנותר מהדימוי העצמי שלי כפסיכיאטר לאחר שבוע של
שהייה בחברת הרכיכה האנושית הזו. "עזוב את זה עכשיו, קלריס.
ענה לי, בבקשה." בעיניו ראיתי צורך נואש. החלטתי להיענות לו,
ושחררתי את כל המעצורים, הנפשיים והמקצועיים. "ילדים, שמחה,
בכי, חיתולים," זרקתי את האסוציאציות הראשונות שעלו במוחי, "על
מה אתה חושב?"

"היה לי חלום בלילה שלפני ה...רצח," המשיך אלברט, מתעלם משאלתי
במופגן, או כך לפחות היה נדמה לי, "חלמתי שאני מגיע למסעדה
מפוארת עם אישתי וזוג חברים שלנו. אנחנו יושבים מסביב לשולחן
ומנסים לקרוא בתפריט, אך לא מצליחים אפילו לנחש באיזו שפה הוא
כתוב. בסופו של דבר אני קורא למלצר ומבקש שיביא לנו את המנה
הטובה ביותר שיש להם. הוא מהנהן בחמימות והולך למטבח. כאשר הוא
חוזר הוא נושא עמו מגש עמוס מכל טוב : רצועות של בשר שמן
ועסיסי, תפוח אדמה אפוי וירקות מאודים, והרוטב הטוב שטעמתי
מימי יצוק על כל הפריטים שבצלחות.  הארוחה הייתה פשוט מדהימה,
הטעימה ביותר שאכלתי אי פעם, במציאות או בחלום."

"סלח לי," קטעתי אותו, מביט בשעוני, "אך האם זה קשור
לענייננו?"
"סבלנות, קלריס," ענה אלברט.
"קוראים לי דוקטור עטר," סיננתי מבין שיני.
"כן, קלריס, אני יודע. בכל מקרה, בסוף הסעודה אני ניגש למלצר
ושואל אותו מה היה הבשר הנפלא הזה שהוגש לנו. 'תחת של תינוק,'
ענה לי המלצר בחיוך, ביקש את סליחתי, ומיהר לטפל בשולחן שהיה
זקוק לשירותיו. כשהקצתי מהחלום הייתה רק מחשבה אחת בראשי,
קלריס : כמה שהבשר הזה טוב, ושאני חייב לאכול ממנו שוב, הפעם
בעולם האמיתי."
"לעזאזל," פלטתי מבלי משים, מציין לעצמי שמזמן לא אכלתי במסעדת
בשר טובה. רגע, אל תרשום את זה , זה נשמע רע. אבל זה באמת נשמע
טעים איך שהוא תיאר את זה, מה? כן, ידעתי שתחשוב כך. כן,
בוודאי, אני אמשיך.

"כל אותו היום," סיפר לי אלברט, "התכוננתי למבצע שיועד לאותו
הלילה. לשכנים שלי נולד תינוק לפני מספר חודשים, וגם ככה לא
אהבתי אותם במיוחד. הם אנשים רעים, כל הזמן איימו עליי."
"במה הם איימו?" שאלתי.
"לא משנה," אמר אלברט, חרדה קלה בעיניו, "סטיתי מהנושא. באותו
בוקר נכנסתי לחנות 'עשה זאת בעצמך' וקניתי את הציוד אשר חשבתי
שדרוש לי : מסור קטן, כדי לחתוך את הסורגים של חלון חדר
הילדים, כפפות פלסטיק שחורות, 'סכין פלא' כזה שחותך כל דבר,
ומזלג גדול של סטייקים. התוכנית הייתה לנסר את הסורגים, להיכנס
דרך החלון, לחנוק את התינוק בעזרת כרית, ואז להפוך אותו, לפרוס
את ישבניו לנתחים דומים ככל האפשר לאלה שהוגשו לי בחלום,
להכניס אותם לתוך שקית, ואז לצאת החוצה באותה דרך בה נכנסתי,
להיפטר מהכפפות והכלים, לעלות בחזרה לדירתי, ולשים את פרוסות
הבשר על הגריל."
"מה השתבש?" שאלתי מתוך סקרנות כנה.

"לצערי," אמר, חרטה מציפה את עיניו הקטנות, "אין לי ניסיון
בחניקת תינוקות בשנתם. שמתי את הכרית על פניו של התינוק במשך
מספר שניות, חשבתי שהוא הפסיק לנשום, ואז הפכתי אותו והתחלתי
לחתוך. התינוק, כנראה, לא חשב שהוא מת מספיק והחל לצרוח בכאב.
צעקות מחרישות אוזניים, מקפיאות דם. הפעוט השני שישן בחדר, ילד
כבן שלוש, התעורר והחל גם הוא לצרוח בקולי קולות. נבהלתי.
הרמתי את התינוק המדמם ויצאתי עמו מהחלון. לא ידעתי מה אני
עושה. הייתי בפאניקה. רצתי עם התינוק במעלה המדרגות ונכנסתי
לדירתי, משאיר מאחורי שביל ברור של דם. לא היה צורך בבלשים
בכדי למצוא אותי. כשהשוטרים פרצו את הדלת הם מצאו אותי בוכה
בפינת המטבח, התינוק מת, שרוע על הרצפה לידי, מדמם. פחדתי
שבכיו יסגיר אותי, והייתי מבוהל ומבולבל, אז הטחתי אותו בקיר
מספר פעמים, עד שנדם."

אלברט השפיל מבטו אל הרצפה, ודמעה בודדה  זלגה מעינו השמאלית.
הוא מחה אותה מפניו, ואז החל לשפשף את שתי עיניו, בעדינות
תחילה, ואחר כך בפראות. כאשר הסיר את כפותיו מעיניו חזר אליהם
אותו צחוק מטורף  אשר תסכל אותי במשך שבועות.  "אז מה, קלריס,"
צפצף בקולו, "אתה חושב שתצליח לתפוס את הטרנסווסטייט עכשיו?"
כן, "הקניבל הפדופיל" הזה, כפי שאתה וחבריך מכנים אותו, הוא
למעשה אדם מסכן וחולה, אכול חרטה ורגשי אשם בצורה שאני ואתה לא
נוכל אי פעם להבין. אתה חושב שזה סיפור טוב? כן, גם אני חשבתי
כך. אתה חושב שתקדיש לזה כתבה גדולה? המממ... רק תעשה לי טובה,
אל תכנה אותו "חניבעל לקטר הישראלי" או משהו כזה. זהו אדם שסבל
הרבה, יותר מדי. מלבד זאת, אם אתה שואל אותי, הוא לא ממש
קניבל. איך הייתי מגדיר אותו? סתם אחד שהלך עם החלומות שלו קצת
רחוק מדי.