יזקן הנווד ויפול למשכב. למרגלות ההר יגסוס, חרציות סביבו וסלע
לתמוכת ראשו.
"חיות ויצורים! טוב לי המוות כי לא עוד אראה סבלכם! חרקים!
טוב לי המוות כי לא עד אשמע את הדממה המעיקה עלי כך! אין זעקה
בארץ זו. מתי תיפתח פיך? התרצה להישאר אילם? התרצה להישאר
עיוור? הכיצד תראה בעלטה?
את עיניך אינך יכול לפתוח, פן יצרבם השמש העז. את פיך אינך
יכול לפתוח, חלושה היא זעקתך ואיש לא ישמעה. קהו חושיהם של
החרקים והרמשים!
זקור עכוזך כנס השמיימה וחייך, כסיל בן כסילים. חייך את חיוך
האווילים ואמור כי טוב. הכחש כבליך, הכחש עבדותך, הכחש חייך,
הכחש המציאות כי רק כך תוכל לחיות עם אותו חיוך אווילי מרוח על
פניך ורק כך תוכל להשלות עצמך ולומר כי טוב הוא הדבר.  
מהם כבליך? אייה הם הקלגסים? כלום אינך מרגיש את צריבת
השלשלאות על פרקי ידיך וצליפת המגלב על גבך? קהים הם חושיך,
חרק! הבלי החכמה הם שכבלוך. עולמך, שבו אתה חי מניף המגלב אל
גופך החשוף. יצור גאה היית פעם. זקוף ופראי. אך עתה, חייה
מבוייתת הנך ואתה עצמך הבאת עליך הרסן. שפוף אתה, רצוץ ויגע
,כורע תחת העול המיותר שעל כתפיך, ומחייך אתה. שדרתך קורסת תחת
הנטל ואומר אתה לעצמך כי טוב הוא הדבר. את שפע הטבע המרת בשפע
פלדה ופיח.  עולמך רקוב סביבך, מתפורר ומלאכותי.  עדיין מחייך
אתה כאשר יער אחר יער נתלש ושפכיך זורמים אל הים בו אתה רוחץ.
באים קלגסיך, כי אתה עצמך מזמינם ומדרבנם, ומגבבים משקלים על
גבך השפוף ועדיין מחייך אתה. עקומה היא שדרתך, ופניך אל הקרקע
מופנות. אינך יכול לראות את צמרות העצים וההרים אשר לפניך
ואינך יכול להטיל עולך פן יזדקף גבך ופניך אל השמש היוקדת
יישאו. חורבן מביא אתה על עצמך, אתה הוא הסוהר והמביית כפי
שאתה הוא האסיר והמבויית!  
ילדיך מתרוצצים אנה ואנה, גבם עקום ואפם משאיר שובל בחול
ומחפשים אבנים גדולות להוסיף לכבדם.  ויגיע היום בו יהיה הנטל
קשה מנשוא ויקרסו עצמותייך, וכבובה על הארץ תשכב, ומי מבניך
יוכל ללכת זקוף גב וגאה? מי מילדיך יוכל לתת פניו אל השמש
ולקבל את חומה?
אך חייך אוויל חסר בינה, מרח אותו חיוך נבוב על פניך החיוורות.
לא תוכל לשקר לנצח, כי רואה אני את הסבל שבעיניך המזוגגות.
מות תמות אומלל וזקן וזו קינתי אליך! לא אשמע הספדיך!"
יצווח הנווד הזקן וישן שנת ישרים.