בלילות של מופרעות אני עדיין יכול לשמוע אותה צורחת. אני יושב
ורואה טלוויזיה, מנסה להתעלם מרעש הדפיקה העמום הנשמע מן
התקרה. שם היא נמצאת - בעליית הגג. היא קשורה שם כבר זמן רב
מכדי לזכור, רב מדי מכדי לשכוח. מדי פעם זולגת טיפה של מים
מלוחים דרך החור שבתקרה. אולי היא בוכה. אולי כבר לא. אנשים
משתנים, כך אומרים לפחות. כסא הנדנדה משמיע קולות צווחניים
והיא מתחילה לילל כמו כלבה. אני מביט במוט הברזל המונח על
השולחן מולי. רק שלא תגרום לי לעלות. שלא תגרום לי. אני רועד,
קצת עצבני - אולי. היא שוב רוקעת ברגליה על הרצפה הרעועה של
עליית הגג החשוכה.
"אל תגרמי לי לעלות אלייך!", אני צועק אל התקרה.
משוגעת. דפוקה בשכל. אי אפשר לדבר עם אנשים כאלה. היא לא
מפסיקה. אני משתגע.
"קצת שקט...", אני מסנן מביו שיניי ,"קצת שקט..."
אני מדליק סיגריה ועולה לעליית הגג, מוט הברזל בידי. מפליא בה
את מכותיי. היא צורחת ומדממת.
"קצת שקט! זה כל מה שביקשתי - קצת שקט!", אני צורח בזמן שאני
מכה אותה. ככה אני ממשיך בערך חמש דקות - עד שנגמרת הסיגריה.
אז אני נרגע ויורד במדרגות חזרה למטה, לסלון. היא עכשיו בוכה,
אבל בכי חלוש של אדם העומד לאבד את הכרתו.
תוכנית הטלוויזיה הלילית מתחילה. אני מדליק עוד סיגריה. שואף
באיטיות, אני פותח את כפתורי חולצתי המגואלת בדמה. אני שם את
בגדיי בגיגית הפח שעל הרצפה. שופך קצת בנזין מעל - ושורף. לוקח
את דלי המים - ומכבה. כשתיגמר התוכנית אני אכנס לאמבטיה כדי
לשטוף מעליי את הזוהמה שלה.
בלילות של מופרעות אני עדיין תוהה מה לעזאזל היא עושה כאן
בכלל... |