[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נופר גורן
/
חיה רעה

כל מה שרציתי היה חיית מחמד. רציתי חבר אמיתי, לטוב ולרע.
דמיינתי אותי ואת שרגא, לברדור הפנטזיות שלי, רצים בשדות, הרוח
פורעת את שיערנו, תופחת על פנינו. אני זורק לו את הפריסבי רחוק
והוא רץ. שרגא לא שואל אותי שאלות מעצבנות של ילדים מעצבנים:
"אז למה לי להביא לך את זה?" או "מה תיתן לי בתמורה?"; פשוט רץ
בהנאה עם חיוכו הכלבלבי וחוזר אליי. אין מאושר ממני. שרגא כלב
טוב.

בראשי ראיתי אותנו חוזרים הביתה מותשים לחלוטין והכי מרוצים
בעולם, כי יש לנו אחד ת'שני. יש בינינו הבנה, נאמנות. אין
ריבים ותחרויות טיפשיות, אין ברוגז, אין שיחות כבדות עם טובה
המורה; מקסימום עם הווטרינר.

חשבתי גם על חתול כאופציה אפשרית, חתול שמנמן ופרוותי שיסתובב
סביבי עם זנב מורם, ילטף את פניי ויגרום לי להרגיש ספיישל.
ידוע שחתולים לא נותנים את אהבתם סתם כך. לא כל אחד זוכה לקבל
מהם חיבה, אבל כשהם מתרגלים אלייך, כשאתה כבר מבין מה כל גרגור
קטן אומר אז סימן שיש שם אהבה כנה ומלכותית.

אמא הציעה דגים. דגים זה לא נחשב אמרתי לה.
"למה?", היא שאלה אותי, על סף התמוטטות עצבים נוספת ומתוך
מחשבה שהפיתרון המושלם מונח לפנינו.
"דגים זה לא נחשב, כי דגים זה משהו שאוכלים. אי אפשר להתייחס
אליהם כמו אל חברים אמיתיים, אי אפשר ללטף אותם. הם משעממים,
כל היום זזים מצד לצד ומחכים לאוכל. חוץ מזה, דגים זה מזל ולא
שמים מזל באקווריום בלי לתת לו לצאת".

כל העניין של חיית מחמד התחיל אצלי בגן. היה לנו את פרויקט
"תולעי המשי" - כל אחד קיבל קופסת נעליים וכמה זחלים שעירים,
עשינו פתחי אוורור במכסה של הקופסה, קטפנו עלי תות והאכלנו
אותם במסירות. אח"כ גם ניקינו את הגללים הפצפונים שהושארו על
הרצפה. האמנו שהאהבה שלנו תהפוך אותם לפרפרים.
חיכינו שבוע ועוד אחד, ראינו אותם משמינים,
"איך הם יצליחו להתרומם, אם הם כל-כך שמנים?", שאלתי את נורית
הגננת.
נורית חייכה, ואמרה לי:
"ככה זה".
הבנתי שגם היא לא ממש יודעת ומה שנשאר לי לעשות זה להאמין,
ולהתפלל בשבילם שיצליחו במשימת הפרפור שלהם.

בוקר אחד הגעתי לגן מוקדם מהרגיל. ישר רצתי לקופסה לראות מה
העיניינים איתם. פתחתי אותה בזהירות, ולהפתעתי הפכו כולם
לפרפרים קטנים ושברירים, כנפיהם דקות וצבעם חלוש. נאלצתי
להיפרד מהם. רצונם לצאת מהקופסה אל העולם האמיתי גבר על כמיהתי
לבלות איתם עוד ועוד.  מאז לא פסק לבי לבקש חיית מחמד, וראשי
דמיין ללא הפסק את הרגע בו אוכל שוב לחבור ליצור חדש, והפעם
תינתן עדיפות לנטולי כנף.

אימא, על אף סדר יומה העמוס, שמה לב כשהתחלתי לדבר אל עצמי.
ידעתי טוב טוב מה אני עושה, רציתי תשומת לב מידית, רציתי לגרום
לה להבין אחת ולתמיד שאני צריך עניין. אני צריך שעשוע, חידוש
חייתי אפשר לומר, לא יכול יותר לבד, לא יכול. אחרי חודש בערך,
בו הגדרתי מחדש את המילה עקשנות אימא הבינה, והחליטה לשים סוף
לפרשה.
"זהו, זה מה שיש לנו בחנות, נראה לי שעברנו על כל המבחר".
המוכר באמת השתדל. הוא הראה לי את כל הסוגים שיש לו וגם סיפר
לי קצת על כל אחד מהם. הבחירה הייתה קשה, אבל ידעתי שעלי לקבל
החלטה במהירות האפשרית.
"לי בבית יש את הפנטיום 4 GHZ 1.8, והוא בונבון, אף פעם לא
עושה בעיות. מצורפות אליו חוברות הדרכה שמסבירות כל מה שאתה
צריך לדעת, ו...  העכבר עליי, מה אתה אומר?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"הגיל המומלץ
בגלישה הוא מעל
שמונה עשרה"

אפשר עם הורים
מלווים?



אחת, קטינה
וואנאבי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/10/03 18:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נופר גורן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה