אבא אחד קינא באבא שלי אז הוא דפק לו כדור בראש.
על מה הקנאה? אין לי מושג אבל מה שכן אחרי ההלוויה דפקו את
שלומי ה"אמא" שלי... וכשאני אומר דפקו זה בכול במובנים.
הייתי באמצע עם נגה כשהפלאפון שלי צלצל, על הצג הופיעה
הכתובית:
privet number "כן" עניתי. שמעתי את הקול של שלומי מלמל משהו
ובסופו של דבר הייתי צריך לרדת לתחנת המשטרה. זה היה בזמן
בצפר, אני ונגה הברזנו מאנגלית כדי ללכת אליה הבייתה ועכשיו
העניין הזה...
שלומי חיכה לי מחוץ לתחנה, ראיתי עליו שהוא לחוץ, מה זה לחוץ,
תחת.
מתחת לחולצה המכופתרת - יעני רושם ראיתי עיגולי זיעה מבצבצים.
נכנסנו פנימה, הפקד שאל את שלומי אם אני יודע, שלומי נענע
בראשו, שלילה. "יודע מה?" שאלתי כבר מתעצבן "למה אנחנו כאן?
ואיפה לעזאזל אבא שלי?"
הפקד אמר שהוא כבר לא יודע איפה אבא שלי.
יצאתי מהתחנה, הוצאתי קופסאת סיגריות מהכיס, האחרונה. "יש לך
אש?", "דקה...", "תודה" מלמלתי.
זרקתי את  הקופסא לשיחים הקרובים, התחלתי ללכת, לא יודע לכן
ולא רוצה לברר.
מצאתי את עצמי דופק על הדלת של הבית של נגה, אין תשובה.
ידעתי איפה המפתח ופתחתי את הדלת, עליתי לחדר של נגה. הסתכלתי
מסביב ונתקעתי בתמונה שלה, צוחקת, מעופפת כאילו היא לא חיה
בעולם המזדיין שלנו. הרגשתי משהו אליה, משהו חזק, יותר מסתם
משיכה.
פתאום חשבתי שזאת הפעם היחידה שאני הולך להיות בחדר שלה בלעדיה
ושהיא לא תדע... התחלתי לחפש דברים בחדר, היומן שלה היה זרוק
על הרצפה, פתוח בעמוד כלשהוא, בלי לחשוב בכלל הרמתי אותו
והתחלתי לקרוא.
היה לנגה כתב יפה ומסודר בלי שגיאות, משהו. המשכתי לקרוא ואז
הגעתי לקטע שגרם להרבה דברים להשתנות.
כשנגה הייתה בכיתה ט' חברים של אח שלה נגעו בה ואנסו אותה
ושהיא ואודי שכבו כמה פעמים ולפחות אחת מהם הייתה כשהיינו
ביחד. "פאק איזה כלבה אני לא מאמין!" כתבתי לה מכתב, זרקתי
אותה עוד באותו יום, היא התחננה שנחזור ואמרה ש"הנה, עכשיו
שאתה יודע אתה לא יכול לעזוב אותי! הם יגעו בי שוב!"
ו... כן, הם נגעו בה שוב וגם בשלומי נגעו אבל לא הם.
השד יודע איפה הוא עכשיו. ומה איתי? אני יושב על איזה ספסל
במרכז העיר, לא מזמן עברתי לייד תחנת המשטרה וראיתי את הכאמל
שלי עדיין זרוק שם. אני כבר לא מעשן כאמל, למי יש כסף...
כשראיתי את הקופסא הבנתי שמה שלא עושים, כשנדפקים זה עד
הסוף...