הכל היה כל כך שקט עד ששמעתי רק את קול הגלים הזוחלים אל עבר
החוף, כאילו זועקים ומבקשים עזרה. שכבתי על החוף, עצמתי את
עיני והתחלתי לחשוב. התמונה מאותו הלילה לא יצאה מראשי, קולו
לא הפסיק להדהד באוזניי..."אני אוהב אותך".
למה? מי הרשה לו בכלל? הכל היה כל כך טוב, היינו ממש כמו אחים!
מה פתאום הוא מנחית עליי כזה דבר?! הוא לא יודע שמה שהוא עושה
זה פשוט לא בסדר? הוא לא יודע שזה נגד כל החוקים הלא כתובים?
הוא לא מבין שעכשיו הכל הולך להתמוטט, רק בגלל שהוא החליט לא
לסתום את הפה? מה אני עושה עם זה עכשיו? מה? מנסה להתעלם
וממשיכה מאותה נקודה כאילו כלום לא קרה? מתרחקת ממנו כמה
שאפשר? או פשוט נכנעת ואומרת לו את כל מה שנמצא עמוק בתוך הלב
שלי, שמציק לי ורוצה לצאת כבר שנתיים? מה שגורם ללב שלי לדפוק
כל כך חזק כל פעם שאני רואה אותו?
הוא פשוט חי בעולם אחר, חי בעולם משל עצמו, לא מודע למציאות
הזאת, למציאות ששוכבת לו ממש מתחת לאף. למציאות הזאת שאני מנסה
להתכחש אליה כבר כל כך הרבה זמן... אני אוהבת אותו! אני
אוהבת אותו! זה לא היה ברור? או שזה דווקא כן היה ברור, ברור
עד כדי כך שבגלל זה הוא בחר להוסיף המחשה למשפט ההרסני...
ולנשק אותי?
אולי זאת אני בעצם הטיפשה פה, אולי זאת אני שחיה בעולם משל
עצמי? אולי אם אני אמשיך ואשתף איתו פעולה, הכל בעצם יהיה טוב,
ושום דבר לא יתמוטט?