"אל תדאגי סקאי, באמת באמת שאת לא צריכה לדאוג, אני אסתדר
איכשהו" עדם מלמל את המילים האלה שמסיבה כלשהיא באמת עזרו לי
באותו זמן להרגיש איזה הקלה מסוימת בחלק קטן מהלב.
עדם ואני מכירים מאז שנולדנו, היינו באותו הגן ובאותו בצפר
היינו חברים טובים, הכי טובים. עד שיום אחד עדם קם והחליט שהוא
רוצה לעזוב, "את מה בדיוק אתה רוצה לעזוב?" שאלתי... עדם אמר
שנמאס לו לחיות פה והוא חושב על הדרך הטובה ביותר להתחיל מחדש
ומוות נראה כמו התשובה הבטוחה ביותר.
עדם עבר הרבה בחיים שלו, הוא גר בכל מיני ארצות והרגיש כל מיני
הרגשות עדם היה חכם, היה לו עתיד.
אבל - כמו בכל מקרה יש את האבל הזה שקוטע את הפנטזיות והחלומות
והאבל בסיפור הזה היה אישה, ממש תכשיט.
פעם ראשונה שעדם ראה את שאן הייתה במקום פתוח עם כל החברים
המשותפים שלהם עדם הסתכל על שאן ובחן אותה מכל זווית אפשרית,
המרחק ביניהם היה עצום אבל הוא הרגיש קרוב כלכך קרוב שהידיים
העדינות שלה כמעט נגעו בפניו היפות, כלכך קרוב שהם יכלו להתחמם
ביחד. פעם ראשונה שעדם ראה את שאן הוא היה תחת השפעה, לא הוא
האמיתי, השקט, השמח ומצד שני האוהב - האוהב מכל ליבו. שאן ועדם
ישבו ביחד כל אותו היום, הוא רצה אותה רצה להרגיש אותה שלו, אך
ורק שלו והאחיזת יד הזאת שמסמלת המון, לא הספיקה לו - הוא רצה
את כולה.
הם ניסו להיות ביחד בקשר אבל זה לא עבד, הם ניסו להיות חברים
הכי טובים אבל עדם תמיד רצה יותר. עדם נהיה עצוב וממורמר, הוא
רצה למות אבל יותר מכל הוא רצה את שאן.
עדם התחיל לעשן ולשתות בכמויות... זה הפך לשיגרה וזה לא שימח
אותו ולא עזר, בכלל.
בינתיים היו לשאן מקורות לספק את עצמה והיא השתמשה בהם, אבל
זרקה אותם בסוף, כי השתעממה איתם או מסיבה אחרת.
היא ועדם התרחקו, ואני ועדם בכלל שלא דיברנו והוא פגע ואני
פגעתי והוא פגע בשאן, וגם היא בו.
הם החליטו לתת אחד לשני ללכת .
שאן ואני התחברנו התגעגענו והתגברנו ביחד על עדם, על השנינות
שלו שבנתיים הפכה מקור להעלבות, לכשרון שלו שבנתיים הפך למילים
שלא מזיזות ואליו, יותר מכל התגעגענו אליו.