"פעם אתה אוהב אותי ופעם אתה שונא אותי. פעם אתה מתקרב ופעם
מתרחק.
לא, גם זה לא טוב! איך מבטאים את ההרגשה המעצבנת הזו? איך
אפשר, בדף ועיפרון, לבטא את תחושת הבדידות הנוראית שנשארה
אחריך? איך כותבים את הכעס והשנאה? ובכלל, איך יודעים ששונאים?
שכועסים? איך אפשר לדעת אם השנאה היא לא אהבה והאהבה היא לא
שנאה?
פעם אני שונאת אותך ובדרך כלל, ברוב הפעמים, אני אוהבת אותך עד
השמיים. אוהבת ממש, אבל רק בתור ידיד טוב. פעם אהבתי אותך בתור
משהו אחר, יותר גדול מידיד, אבל אתה לא אהבת אותי ככה. אני
בכלל לא יודעת אם אהבת אותי בתור ידידה אי פעם. אני לא יודעת
אם זה לא היה סתם. בטחתי בך, כמו בכל הקרובים אליי, אבל עכשיו
אני כבר לא בטוחה בכלל אם כל הקשר היה אמיתי. פתאום התפוצצה
אשליה, או לפחות זו ההרגשה שלי...
אם לא, אז בבקשה תוכיח לי את זה, ואל תגיד שאתה לא שם לב, שאתה
מצטער, כי אני לא קונה את זה. פעמיים קיבלתי את התירוץ הזה
ועכשיו כבר לא..."

דמעה קטנה עלתה בעיניים הירוקות שהביטו במסך המחשב. אמנם היה
צריך להסתכל במיקרוסקופ על מנת לראותה, אבל היא הייתה שם, בלי
ספק. גם הוא הרגיש אותה ומיהר למחות אותה, כמנסה להתכחש לעובדה
שכל מה שהיא כתבה כל-כך נכון, ועם זאת גם טעות. מנסה להתכחש
לרגשותיו ומחשבותיו. הוא ישב ובהה במחשב עוד כמה רגעים ואז
הזיז את העכבר לעבר "תגובה" אבל התחרט. מה הוא כבר יכול להגיד
לה? אם יגיד שמצטער היא לא תאמין, ואם ינסה להתקרב אליה בחזרה,
זה יהיה קשה לשניהם. הוא עם חוסר הנעימות המפגר שלו, והיא עם
האהבה השטותית שלה, שגרמה לכל זה מלכתחילה. לא, הוא לא יכול
להאשים אותה, זה לא הוגן. היה יכול לבקש ממנה זמן, היה יכול גם
להתגבר על המוזרות ואי הנעימות ולהמשיך להיות ידיד שלה. היה
יכול לעשות משהו. אבל לא. זו הפעם הראשונה שקורה לו דבר כזה
והוא התמוטט מבפנים ולא ידע מה לעשות עם עצמו.
הוא סגר את החלון במחשב ופתח את האייסיקיו שלו. ריבוע כחול
הופיע מלפניו ואז רשימת החברים שלו. עיניו נחו על הכינוי
Kibbutznikit  שחיכה לאישור ממנו להוספתו לרשימת החברים. זאת
היא. רק היא קוראת לעצמה ככה. הוא חייך לעצמו. כן, זו יכולה
להיות רק היא. לאשר? להוסיף לרשימה? טוב, אם צריך לדבר, אז
צריך. אישר. חיכה לאישור ממנה. אישרה. קריאת "או-או" נשמעה
וחלון חדש נפתח.
"היי..." כתבה. אין תשובה בצד שלה. "אוקיי, הבנתי. שים אותי
ב-Ignore  וזהו, תגמור עם זה." הוא בהה בדפוס הכתוב בירוק על
לבן. חייב לענות.
"לא אני לא... מה כבר הבנת? טוב, אני מניח שאי אפשר להאשים
אותך בזה..."
בצד השני, היא חייכה, והוא היה משוכנע שהוא יכול להרגיש את
החיוך שלה.
"או, זה חידוש..."
"מה חידוש?"
"שאתה מדבר איתי... כי ההודעות בפלאפון לא עזרו, ופנים אל פנים
אתה לא מסוגל... מזל שיש אינטרנט!" כתבה. אם הייתה אומרת זאת,
היה זה נשמע ציני וכעוס.
"טוב, אל תהפכי אותי למניאק, אוקיי? אני באמת מצטער, ובאמת לא
התכוונתי לכל זה."
"לא אמרתי שאתה מניאק, ואם לא התכוונת לזה, תוכיח!" היא כתבה
זאת, והוא נזכר במה שקרא לפני דקות אחדות.
"קראתי את מה שכתבת..."
"יופי לך...  אני מקווה שזה הכניס לך משהו לראש ושזה גרם לך
להבין כל מה שהיית צריך להבין!"
"את כועסת עליי?"
"חס וחלילה! שאני אכעס עלייך?"
"הא הא...  את שונאת אותי?"
"לא! מאיפה בא לך הרעיון הזה?"
"לא יודע, בא." הוא המשיך לחשוב על הקטע שקרא, ולא יכל להוציא
את המילים מהראש.
"אני רוצה להגיד לך משהו. כל מה שכתבת שם, דיי נכון ואני מצטער
על זה. אבל זה לא נכון שזו הייתה אשליה, הקשר..."
"טוב, אז אני מצטערת שאמרתי את זה. זו פשוט הרגשה. אני שמחה
שהבהרנו את החלק הזה לפחות." היא כתבה. בעיניים שלה עלו דמעות
קטנות. לא החליטה אם של עצב או שמחה. שניהם הרגישו שהשיחה הזו
מתקיימת באמת, פנים אל פנים. שניהם גם הרגישו שהיה טוב יותר
אילו יכלו לקיים אותה פנים אל פנים. שניהם שתקו. לא היה להם
עוד מה להגיד. בעצם, לה לא היה מה להגיד, הוא כבר ידע את הכל.
לו כן היה מה להגיד, היא לא ידעה כלום. אבל איך יגיד לה זאת
ויגרום לה להאמין לו? איך יענה בהגיון על השאלות שלה, שיהיו
הגיוניות מאוד. הוא יבין למה היא תשאל אותן. הוא ידע שעליה הוא
יודע הכל. יודע מה היא חושבת עליו, מה היא מרגישה כלפיו. מגיע
לה לדעת... אבל יש טעם להגיד לה אם רגשותיה לא מה שהיו? הוא
המשיך לבהות במסך, ובמקום שבו הייתה כתובה השיחה הזו.
"אתה יכול רק להגיד לי למה? ברגע שאני אדע למה אני אעזוב אותך
לנפשך..." כתבה לפתע.
"אני לא בטוח אם אני רוצה שתעזבי אותי לנפשי... ולהגיד לך למה
אני לא ממש יכול לספר לך, מכיוון שאני בטוח שלא תאמיני לי..."
ענה.
"סביר להניח שאם אני לא רואה את הפנים שלך, אז אני באמת לא
יאמין לך." היא צודקת לגמרי, אבל לא היה יכול לומר לה את זה גם
פנים אל פנים. חייב. בגלל זה לא נעים לו בנוכחותה.
"את מגיעה לבית ספר מחר?" כתב.
"אלא מה? לומדים..."
"מה יש לך בשעה חמישית? יכולה להבריז?" שאל.
"היסטוריה, ואם זה בשביל לדבר איתך, אני יכולה." חייכה לעצמה
ושלחה לו פרצוף שמח. שלח גם.
"נדבר מחר, אני חייבת ללכת לשיעור תופים, ביי." כתבה. ניתקה.

בוקר. בית ספר. היא ירדה במדרגות ונכנסה לכיתתה. שיגיע שיעור
חמישי! דיברה עם חברתה, אמרה שלא תהיה בשיעור. גם הוא ירד
במדרגות ונכנס לכיתתו. לא עצר לומר שלום. מעניין אותה למה לא
תאמין. מה יספר לה. עניין אותו מה תהיה תגובתה. מה תגיד. איך
יגיד לה את הכל בשיחה אחת. תעמוד בזה? מקווה שכן. השיעורים
עברו לאט מדיי לטעמם, ובהפסקות התרחקו זה מזו. לא חדש. שניהם
ציפו להפסקה הרביעית, בה ישימו לב זה לזו בפעם הראשונה מזה זמן
רב, וילכו לפינה שקטה והוא יגיד לה מה שרצה לומר. מה שהיה חייב
לומר.
סופסוף חזרה משיעור אנגלית וחיפשה אותו, ולא מצאה. שוב הוא
בורח ממנה? לא! הנה המעיל הצהוב! כך תמיד זיהתה אותו. הוא דיבר
עם חברו הטוב ואז פנה להביט בה, לקח נשימה עמוקה והלך לעברה.
חייך. חייכה.
"הולכים?" שאלה. היה לה מוזר לדבר אליו. הנהן, והלכו. התיישבו
בפינה קטנה על הדשא, רחוק מהכיתות על מנת שלא יתפסו, ושתקו
למשך דקה שלמה.
"אני ממש מצטער... פשוט... לא נעים לי..." אמר. שבר את הקרח.
"ממה? אני לא יודעת איך זה, אבל אתה מתנהג כאילו עשיתי לך משהו
כזה נורא!" הביטה בו.
"לא עשית לי כלום, ואל תאשימי את עצמך..."
"איך לא? זה התחיל ממני, לא?"
"כן, אבל... הייתי יכול לעשות משהו עם עצמי כדי שזה ייצא אחרת,
כדי שכל זה לא יקרה... אבל בשלב מסוים זה קצת יצא משליטתי וקרו
דברים שלא היו צריכים לקרות..." אמר ולא המשיך.
"כשתרצה לספר לי על זה..." אמרה. חייך חיוך קטן.
"אני מקווה שתאמיני לי... יש לי שני דברים לספר לך... נתחיל
מהטוב אל הרע." לקח נשימה עמוקה ואז המשיך.
"במשך החודשיים האחרונים הבנתי משהו עליי, כן, זה גם קשור
אלייך. זה גרם לי להרגיש פחות טוב לידך, פחות נוח..."
"אוקיי, מה? ככה אני לא אבין כלום. פשוט תגיד את זה ותגמור עם
זה!" אמרה.
"אני... טוב, נו... אני מאוהב... בך." הוא אמר. חיוכה קפא על
פניה ואז, לאט לאט, נעלם.
"וזה ככה כבר חודשיים? למה לא באת להגיד לי? היית יכול לשלוח
מישהו אם זה היה לך ממש קשה! בכל מקרה, אני שמחה שאמרת לי..."
אמרה. פתאום הרגישה צורך לגלות לו שגם היא לא אמרה לו את הכל.
היה שקר בדבריה. היא אוהבת אותו, ולא כפי שכתבה. לא רק כידיד
שלה. אוהבת ממש, כמו שאוהבים. ויתרה ולא אמרה דבר.
"עכשיו, יש גם משהו דיי רע... בעוד שבועיים אני עוזב
ללונדון... עוזב ולא חוזר."
"למה?"
"ההורים שלי רוצים לברוח מכאן, לא יודע בדיוק..." אמר. דמעות
עלו בעיניה. הוא שם לב ומיהר לחבק אותה.
"עד שסופסוף אנחנו מדברים אז אתה כבר עוזב?" היא אמרה מבעד
לדמעות.
"אל תדאגי, יהיה בסדר... זה לא שלא ניפגש יותר אף פעם... אני
מקווה בכל אופן." אמר וגם בעיניו עלו דמעות קטנות. שתקו וישבו
שם על הדשא, הוא מחבק אותה ומנסה לגרום לה להרגיש קצת יותר
טוב, והיא נשענת עליו ובוכה.
"יש משהו שכתבתי וזה שקר... כתבתי שאני אוהבת אותך רק כידיד,
אבל זה לא נכון, לא התגברתי עליך..." אמרה. דמעות עוד ירדו
מעיניה.
"הייתה לי הרגשה כזו..." אמר. התנתקו זה מזו והביטו זה לזו
בעיניים. שוב שתקו ורק הביטו. לא הסירו את עיניהם. קירב את
פניו אל פניה ונישק אותה. נשיקה של אהבה. חייכה. חייך. שתקו.
היה משהו בשתיקה זו שאמר הכל. שאמר לשניהם שעכשיו הם יחד,
סופסוף.
"הייתי בטוח שלא תאמיני לי..."
"איך לא? בעיניים שלך רואים את האמת, וזוהי האמת." אמרה. שם את
ידו על כתפה וקירב אותה אליו. ככה ישבו עד סוף השיעור.
כשנגמר השיעור, והפסקה הגיעה, הם המשיכו לשבת שם, לא רוצים שזה
ייגמר, לא רוצים להיפרד. מנצלים כל רגע של יחד, כי הוא לא יהיה
פה לעוד הרבה זמן.
"אני מציע שנלך לשבת עם כולם, שם גם נוכל להיות ביחד, וגם עם
החברים, וגם לראות אם המורות שלנו מגיעות לכיתה." אמר לפתע.
הנהנה, והם קמו והלכו למדרגות, שם ישבו חבריהם.
ישבו שם עם כולם, מחובקים, ושתקו. כשפנו אל אחד מהם, ענה, אבל
מלבד הפעמים האלו, לא אמרו דבר. אהבו את השתיקה היפה כל-כך.
אהבו להרגיש ביחד.
נגמר יום הלימודים וההסעות הגיעו. בא להגיד לה שלום, ולתת
חיבוק.
"נתראה מחר..." אמר. חייכה. הם עמדו שם מחובקים, ליד
האוטובוסים, לא מוכנים לעזוב.
"כדאי שנעלה להסעות, שלא נפספס..." אמרה לבסוף. התנתקו זה מזו
ועלו לאוטובוסים.

הטלפון בביתו צלצל. הוריו לא היו בבית. ענה.
"היי... זו אני... סתם רציתי לדבר איתך, התגעגעתי." נשמע קולה
מהצד השני.
"אני שמח שהתקשרת. רציתי לשאול אותך אם את באמת נוסעת מחר עם
ההורים שלך לטיול הזה של היומיים?" שאל. קיווה שלא.
"לא, יש לי מבחן במתמטיקה מחר בבוקר שאסור לי לפספס." חייך בצד
השני. שתקו.
"למה אתה שואל?" שאלה אחרי כמה שניות של שתיקה.
"כי ההורים שלי גם נסעו ויחזרו רק ביום בו ההורים שלך חוזרים,
וחשבתי שאם את בבית, יהיה נחמד לבוא אליך, שנהיה כמה שיותר
ביחד." אמר.
"רעיון מצוין!" שמחה. חייך לו אי שם בצד השני.
"אז מחר אחרי בית ספר אני אבוא אליך..."
"בסדר גמור." חייכה. הביטה בשעון. הייתה צריכה ללכת לקחת את
אחיה מהחוג שלו.
"אני צריכה ללכת..." אמרה.
"אוקיי, אז נתראה מחר."
"ביי, אוהבת אותך."
"גם אני אותך, ביי." ניתקו.

הם הלכו יד ביד מהתחנה בה ירדו מהאוטובוס, אל הבית שלה. נכנסו
אל הבית הגדול והריק. בלי מילים בכלל, הם עלו במדרגות אל החדר
שלה. מערכת תופים, מיטה, טלוויזיה, מחשב ואפילו מכשיר
די-וי-די. התיישבו על המיטה, זה לצד זו. היא השעינה את ראשה על
זרועו, והוא את ראשו על ראשה. שתקו. נהנו מהשתיקה הרועמת הזו.
הנפלאה.
"אני שמחה שאתה כאן... רוצה לראות סרט או משהו?" שאלה.
"איזה סרטים יש לך?"
"אממ... פרל הארבור, טיטאניק, ספיידרמן, מאטריקס, ארמאגדון
ועוד מיליונים אחרים. בוא תבחר." אמרה. הוא ניגש לארון הסרטים.
הוא כבר מכיר את החדר שלה. היה שם לפני חודש או משהו כזה.
"בואי נראה ארמאגדון... מזמן לא ראיתי את זה." אמר והוציא את
קופסת הדיסק האדומה.
"אוקיי. זה סרט מעולה, אחד האהובים עליי." אמרה. היא קמה
מהמיטה והכניסה את הדיסק למכשיר. ירדה למטה והביאה איתה שתי
כוסות של דיאט קולה וקערת פופקורן. הסרט התחיל. ישבו על המיטה
וצפו בטלוויזיה הגדולה. היא ישבה ישיבה מזרחית בקצה המיטה, על
הכרית, נשענת על הקיר. הוא שכב על המיטה, על גבו, כשראשו על
רגליה. שיחקה בשיערו.
נגמר הסרט. הוא התיישב בזמן שהיא קמה לכבות את הטלוויזיה.
התיישבה מולו. הביטה בעיניו ושוב שתקו.
"יהיה קשה כשתעזוב..." אמרה. שם את כף ידו על פניה, מנסה
להרגיע אותה, לגרום לה להרגיש בטוחה. היא חייכה חיוך כואב.
עכשיו עלו דמעות בעיניו. דמעות של ממש.
"היי, יהיה בסדר..." היא אמרה וחיבקה אותו בחום.
"יש לי הרגשה לא טובה בקשר לעזיבה הזו, זה הכל." אמר. גם לה
הייתה, אבל היא לא רצתה להגיד לו את זה.
"בוא לא נדבר על זה, יש עוד זמן... בוא לא נדבר על זה." היא
אמרה, אולי מנסה גם להרגיע את עצמה.
"תבואי לבקר אותי בלונדון?" שאל.
"אם תהיה לי את האפשרות..." אמרה. קיוותה שתהיה לה.
"אני לא אעמוד בזה, אם אני לא אוכל לראות אותך..." הוא מלמל.
היא חיזקה את אחיזתה בו והוא חיבק אותה בחזרה.

שבועיים עברו במהרה. מהר מדיי בשביל שניהם. למרות שלא התנתקו
זה מזו בכלל, לא היה זה מספיק. עכשיו הם ישבו זה לצד זו
במכונית של הדודים שלו בדרך לתל-אביב.
הוא ישב ליד החלון, נשען עליו, היא לצידו, נשענת על כתפו והוא
מחבק אותה. שתיקה. לא יכלו לדבר, לא ידעו מה להגיד. מגדל
הפיקוח של שדה התעופה התקרב והתקרב והפרידה התקרבה יחד איתו.
שדה התעופה היה מלא באנשים, כאלה שחוזרים וכאלה שנוסעים,
כמוהו. שעתיים עד הטיסה.
"אנחנו צריכים להיכנס לדיוטי פרי..." אמר לה. היא הבינה שזהו,
הוא עוזב והיא לא יודעת מתי תראה אותו שוב. הוא אחז בידה ולקח
אותה לצד, רחוק ממשפחתו ומשאר האנשים בשדה התעופה.
"אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך, ולא משנה מה יקרה, את תמיד
תהיי האחת, תמיד בלב שלי, תמיד איתי." הוא אמר לה. דמעות היו
בעיניה.
"גם אני אוהבת אותך... אבל אני לא רוצה להיפרד..." היא אמרה,
דמעות ממשיכות לרדת מעיניה. הוא חיבק אותה באהבה.
"אני יודע..." הוא אמר. "אני יודע."

היא ישבה בביתה בישראל, שבוע לאחר הפרידה. מגע שפתיו האחרון
עוד מוחשי, עוד מורגש. היא צפתה בסרט ארמאגדון, וכל דקה ממנו
הזכירה לה אותו. היא כבר קיבלה ממנו מכתב אחד, מכתב עצוב
ומתגעגע מאוד. דמעותיה הרטיבו את הנייר כשקראה את מילותיו. דבר
אחד שמח היה במכתב. בסוף השבוע הוא ומשפחתו טסים לארץ לרגל
אירוע משפחתי של הרגע האחרון.
הם כבר על המטוס עכשיו, היא ידעה. הוא בדרך לכאן והיא תראה
אותו שוב בעוד כמה שעות.
הסרט נגמר. היא העבירה לערוץ 2, בדיוק בזמן לחדשות.
"מטוס נוסעים התרסק מעל הים, כנראה בדרכו לנתב"ג משדה התעופה
יטרו בלונדון. כרגע אין ניצולים..." היא כבר לא שמעה יותר את
דברי הקריין. היא החלה לבכות, לא רוצה להסתכל בטלוויזיה. ואז
הגיע הטלפון...

היא ישבה על החומה ודמעות בעיניה, מביטה אל השמיים שהפכו לכהים
יותר בכל רגע שעבר. היא עוד הייתה לבושה בבגדים השחורים שלבשה
לטקס האזכרה. אם רק היה לשניהם את האומץ לפנות זה לזו עוד
קודם...

הסוף...

הסיפור זעזע אותו יותר משחשב. היא כתבה אותו כל-כך יפה, כל-כך
אמיתי. הוא הרגיש רע עם עצמו, הרגיש רע שככה זה נגמר ביניהם.
הוא לקח את הטלפון וחייג.
"הלו?" ענה קולה מהצד השני.
"היי, תקשיבי, קראתי את הסיפור שכתבת. הוא ממש יפה ועצוב. ו...
רציתי להגיד שאני מצטער ואני מקווה שתסלחי לי, אני לא רוצה שזה
ייגמר אותו הדבר. שזה יהיה מאוחר מדיי..."