כשהיית אומר ומנסה, ומשדל... ואוהב זה לא היה מזיז לו
ושכלכך ניסית להעלות לו חיוך על הפנים, לא ראית אם הוא בכלל
שמע מה שאמרת.
הוא היה כלכך אטום וסגור ככה שגם כשהוא רצה להראות שהוא שומע
ומבין ומרגיש משהו שם בפנים אם זה רע או טוב, שמח או עצוב, הוא
היה תמיד עם אותה ההבעה...
הוא שנא את זה, הוא רצה להראות לכולם כשהוא שמח, הוא רצה
להוציא את זה החוצה, להלחם באדישות.
אבל הוא התרגל לזה. וככה גם כולנו.
כשהוא פגש את קלרה משהו השתנה. משהו עמד באוויר, גדול ומעיק.
כולנו הרגשנו את זה, ואפילו הוא, אפילו עליו ראו... איך רצות
לו המחשבות בראש.
קלרה ידעה עליו יותר ממה שהוא חשב, היא הסתכלה עליו וידעה
שהוא הולך לנסות משהו חדש, משהו שהוא לא נגע בו כבר כמה שנים
שאולי יזכיר לו את אז.
קלרה הצליחה לעשות משהו שכולנו ניסינו, משהו שכל מי שמכיר אותו
באמת כבר חשב עליו לפחות פעם ביום,
                    משהו שאני חשבתי עליו בערך כל היום.