כשהיא נולדה שנאתי אותה, כשהיא גדלה שנאתי אותה, כשהיא התבגרה
והפכה לנערה יפה עם גוף מדהים שנאתי אותה יותר מהכל. כל החברות
שלי התחברו איתה, כל החברים שלי בכלל... פעם כשמיכאל היה אצלי
ירדתי להביא משהו לאכול מהמטבח והוא נשאר למעלה, משחק
בנינטנדו. כשפתחתי את הדלת ראיתי אותם מתחרמנים, צעקתי עליה,
"עופי לי מהחדר!! מה לעזאזל את עושה פה??" אבל היא בכלל לא
הסתכלה עליי, לקחתי אותה ביד כמו ילדה קטנה שעוברת את הכביש עם
אבא, העפתי אותה מהחדר והיא כמעט שלא הרגישה. מיכאל הדפוק הזה
קם אחריה ושניהם נכנסו לחדר שלה כאילו אני בכלל לא קיים... פעם
שהיא לא הייתה בבית נכנסתי אלייה לחדר, היא לה חדר בצבע בורדו-
מתאים בול. מול הדלת היה לה שרפרף קטן ועליו טלפון ורוד, המיטה
שלה הייתה בצד השני של החדר, מיטה שחורה וארון שחור ומעל המיטה
היה מדף שעליו היו כל הלקים שלה מסודרים- וזה הרבה לקים לסדר.
נשכבתי על המיטה, באויר היה ריח של בושם וסגריות- ועם כל הכבוד
לשנאה שלי כלפיה, את הריח הזה אהבתי.
אנה נכנסה לצבא כשאני הייתי כבר אחרי, אנה מתה, וכשאנה מתה לא
הפסקתי לשנוא אותה אבל הרגשתי הקלה שסופסוף יתנו לי קצת יותר
תשומת לב. כמה ערבים אנסו את אנה ואז חתכו לה את הפנים היפות
שלה, ואז קשרו לה שקית לראש, שתשתוק..
כשכולם באו להלוויה שהייתה אצלנו בבית נכנסתי לחדר שלה, ושוב
הריח הזה שכלכך אהבתי, עכשיו הייתי מבקר בחדר שלה הרבה, החבר
החדש שלה היה בא לקבר שלה שהיה בחצר הרבה מאוד. הייתי רואה
אותו מהחדר שלה, לפעמים הוא היה עולה לחדר ומביא איזה מתנה לה
או להורים. פעם אחת הוא גם דיבר אליי או יותר נכון צעק עליי,
באותו יום הוא הביא פרחים לאנה ליום ההולדת שלה- בערך חודש
אחרי שהיא מתה. אני בדיוק נכנסתי לחדר והוא צעק משהו כמו
"כוסאמק של הרוח המזדיינת הזאת! עופי מפה". אני עפתי. ולא
חזרתי, וגם הריח כבר לא היה אבל השנאה תמיד תישאר.