העצב עטף אותי,
והייתה לו סיבה.
כמו שרק הוא יודע,
חמק ונכנס אל הפינות הכי פגיעות בתוכי.
בין הרסיסים של ליבי השבור,
אותו הלב שמנסה להתאחות,
התמקם לו העצב.
בלי אזהרה, בלי רשות,
רק עם המון משקל,
שגורם גם לדברים הכי קלילים
להפוך כה כבדים.
באמת שלא התכוונתי לתת לו להכנס,
וכל הזמן דחיתי אותו,
הדחקתי אותו.
אבל הוא כנראה פיקח,
וברגע שנתתי למחשבות להכנס,
הוא גם הגיע.
אינני רוצה להכריז,
"יהיה בסדר"
כי כרגע זה לא מתאים,
ובסדר גם ככה זו מילה שמתארת ייאוש.
כשהאור יעלה בחוץ,
השמיים יהיו כנראה אפורים
בגלל שהירח ייתערבב עם הכחול,
והם יהיו מאושרים בסימביוזה שיצרו.
ואני, אמנם לא אהיה חלק מאותה סימביוזה,
אבל גם חלק ממני יהפוך ערבוב של כחול עם ירח.