כשכיוונו אליי את הרובה, החיים שלי לא עברו לפניי.

האמת היא שאני לא יודע איך הם יכולים לעבור. נכון, זה כתוב בכל
הספרים, רגע לפני המוות, בשניה אחת, כל האירועים החשובים בחיים
חולפים לנגד עיניך. אני? כל מה שראיתי הוא המוות המתקרב. אולי
בגלל שהאירועים בחיי לא היו באמת חשובים. אולי כל הסופרים
שכתבו שחייהם חלפו לנגד עיניהם, לא שכבו בשורה עם פניהם בבוץ
מחכים לסופם. ייתכן שהבוץ שמילא את עיניי הקשה עלי את הראייה.
עכשיו כשאני נזכר, אני חושב שעיניי היו עצומות ומה שראיתי היה
בסך הכל חושך. חשבתי שאם המראות לא באים לבד, כדאי שאנסה
להעלות אותם. בעיקר ניסיתי לדמיין את מינה ואני חושב שאולי
הצלחתי, אבל היא יצאה לי קצת מוזרה. היא נראתה כמו בתמונה
ישנה, שפעם הראתה לי כשארזנו את הדברים שחשבנו שהיו חשובים.

גם את הרובה שירה בי לא ראיתי. אבל ידעתי שהוא שם. ספרתי את
האנשים וספרתי את היריות. דמיינתי את ההרגשה של הכדור המפלח את
המוח, איבוד השליטה על הגוף, איבוד ההכרה, מוות, מוות. קצת
נתקעתי בעניין הזה, של המוות, לא הצלחתי לנחש איך הוא מרגיש.
כלומר איך אני ארגיש, כשהוא יבוא. בכל זאת ניסיתי לדמיין, הרי
אני לא אוהב הפתעות. הכי חשוב להיות בשליטה, שתמיד נדע איפה
אנחנו נמצאים. ככה אמרתי גם למינה.

כשהתייאשתי מלדמיין נותרו לי עוד 4 יריות עד המוות. אני לא
יכול להגיד כמה זה בשעון, אבל ירייה זה זמן די ארוך. כלומר,
כשארבע יריות לפניך, כל ירייה, בחשבון פשוט, זה רבע חיים. זה
חייב להיות די הרבה לא? לשעון ממילא כבר כמה שנים שלא הייתה
משמעות. בעצם, אני לא מצליח להעלות בדעתי דבר שהיתה לו משמעות.
כשאתה מטאטא לפינה חשוכה את לכלוך הרעב וההשפלה של שנים,
נגרפים איתו גם אבני החן הקטנות שהיו מפוזרות בו. ממילא, הן
מכוסות באבק עד שלא ניתן להאמין שהן אמיתיות.

כיוון שהחיים סירבו לרוץ, ניסיתי להריץ אותם בעצמי. התחלתי
לחשוב איך המוות שלי יהיה שונה מהמוות של כולם. אהה, הרי זה
ברור. המוות שלי הוא זה שיקרה כשהספירה תגיע לאפס. כשיפקע
האולטימטום שהצבתי לאלוהים (אז עוד לא ידעתי שהוא לא קיים) -
או שתציל אותי, או שאני מת. אומרים, שאלוהים עוזר רק לאלה
שעוזרים לעצמם וזה די מדאיג, אני מוכרח להודות. במקרה שלי הוא
בטח ייעשה הנחה - מה כבר יכולתי לעשות? וחוץ מזה - זה אני. הרי
כל מסלול החיים שלי לא נועד להסתיים דווקא שם, מתבוסס בדם
בבוץ.

בכלל המוות שלי לא היה ממש הוגן. כלומר, כנראה המוות של כולם
לא היה הוגן אבל שלי היה גם ערמומי - הוא בא ירייה קודם. יכול
להיות שטעיתי בספירה, בסך הכל הייתי מותש, אבל במספרים אני
בדרך כלל לא טועה. בטח זה בגלל שספרתי בגרמנית. איכשהו
כשסופרים את המוות, השפה הזו קופצת לך לראש. אולי פשוט דילגו
על מישהו. בכל מקרה, זה לא היה הוגן. הגיע לי, לכל הפחות, לדעת
מתי בדיוק יורים בי. מי יודע מה הייתי עושה אם לא הייתי חושב
שנותרה לי ירייה. למען האמת, לא היו לי תכניות מיוחדות, הייתי
עסוק בלספור ולדמיין. הרי אז לא ידעתי שיש סיבה שהמוות שלי
צריך להיות מיוחד, או שונה. לא ידעתי שאכתוב עליו מאוחר יותר.
האמת היא שגם עכשיו, כשאני כבר מכיר את המוות, בכלל לא בטוח
שהייתי בוחר מוות אחר - הרי מוות של גיבורים הוא גם מוות, בדרך
כלל אף כואב יותר. בכל זאת חבל, שלא הרגו אותי לפחות ירייה אחת
מאוחר יותר. הייתה לי עוד ירייה של חיים לספר עליה.