החיים הם התמכרות.
פעם לא הייתי מכור, אבל לאט לאט זה נכנס לך לדם.
הגיוני - ת'כלס, לחיים יש הרבה מה להציע.
דופק קבוע.
נשימות קבועות.
ארוחות קבועות.
שמש סדירה.
עצים, כוכבים, מוסיקה, בע"ח, אנשים - יום יומי.
וגם שוברי שיגרה קטנים כאלה. כמוה.

עכשיו אני כבר מכור, מאוחר מדי, אין מה לעשות.
חייב את הפיקס היומי שלי.
אבל אני מכיר את האזהרות ויודע שזה נכון. אני כבר מרגיש אותן.
החיים זה סבל, זה כאב. זה לבד.
החלטתי להפסיק את ההתמכרות.

חשבתי לבדוק, אולי יש כאלה קבוצות תמיכה - "חיים אנונימים" או
משהו.
"שלום, קוראים לי נתן ואני חי".
"היי נתן!"
החלטתי שלא.

ננסה תחליפים... אני רגיל לתחליפים.
הלכתי לבדוק מה האפשרויות שלי. ניגשתי לרוקח.
רק ראה אותי, הסתכל לי בעיניים ואמר:
"אה, אתה מהמכורים הכבדים. תהיה בעייתי".
"נתחיל במשהו קל", הוא אמר. "קפה? לא תישן. לא תחלום."
"לא, זה בסדר. כבר הרבה זמן שאין לי חלומות."
"מוסיקה? נגינה? אמנות, ציור, כתיבה... רגשות של אחרים. לא
תרגיש את שלך".
"מהבחינה הזאת אני מסודר. לא הרגשתי כלום כבר שנים".
הוא המליץ לי על סיגריות. תחליף לנשימה, אמר. ניגש ישר
לעיקר...
"לא תודה, קשה לי לנשום גם ככה".
"אלכוהול?", שאל. "זה תחליף לטעם. טעם החיים."
"לא, לא, זה יעשה לי כאב ראש. כואב לי מספיק."
"דודני סרסור", אמר בטאקט. "אתה רוצה איזה זונה ככה? העסקים
פורחים בתחום."
"מאז מתה האהבה, הביקוש רק עולה", המשיך.
הבנתי שמשהו פה חשוד...
תחליף לאהבה? אני לא טיפש.
כבר שמעתי שטויות, אבל לא חשבתי שמישהו ייפול לכזה דבר מגוחך.
"לא, תודה".
"טוב - ידעתי שתהיה מקרה קשה. אתה צריך סמים, אדוני!" טען.
"זה יקר אדוני, נכון, אבל מניסיוני - כלום לא הורג יותר
מסמים."
"טוב, אולי ערבים, אבל ת'כלס כלום".
"אתה רוצה אבקה, מזרק או כדורים?"
"לא, לא, תודה... שיניתי את דעתי." אמרתי לו. הרי ברור שהוא
מזיין ת'שכל.
אהבה היא הרוצח הגדול, זה ידוע - המפלצת צמאת הדם.
החלטתי שצודקים כל אותם אנשים...

התמכרות זה משהו שצריך להפסיק 'קולד טורקי'. חלק וחד.
דווקא אהבתי את הרעיון של הכדורים.
אני אפסיק את חיי, בכדור אחד.