פעם, לפני הרבה מאוד שנים - או כך זה נראה בכל אופן, היה גן.
זה לא היה גן מיוחד במיוחד, סתם גן - נחמד כזה.
לא שגנים זה דבר נפוץ בימינו.. זה כבר לא בתודעה של הציבור.
הרבה פרחים, עצים ובעלי חיים - ובגן היה נחמד להיות.
הרי הדברים האלו נהיו נדירים, בימינו.
זיהום אויר, מכוניות, מפעלים, אנשים, החברה, המנטליות..
כבר מזמן גבו מחיר כבד. ויש מיסים. וקיצוצים.

אנשים היו באים ומסתכלים, מריחים ומתבוננים...
מטיילים - וקוטפים את הפרחים.
מפחידים את החיות.
קוטפים מהעצים.
רומסים את הדשא.
צדים את בעלי החיים, בשביל הספורט. בשביל הכיף. הנאה.
הגן לקח עצה של אותם אנשים, שלפני שנים כה רבות, לפני זמן כה
רב...
כשעוד לא יכול היה לזכור, שתלו אותו.
וטיפחו את הפרחים.
והאכילו והשקו את החיות.

הוא בנה גדר, להרחיק את כל אותם זרים. חומה.
וכך התקיים לו הגן שנים, מוקף בחומות וללא מבקרים.
אבל הנזק כבר נעשה..
ובגן הפרחים היו עצובים. הפרחים היו מנותקים מהשמש.
ובעלי החיים גם הם היו עצובים.
ובגן היה עצוב.

יום אחד באה מישהי וישבה לה על החומה, רגל פה רגל שם.
ישבה ובכתה, חרישית לעצמה.
לא יכל הגן לסבול את הדממה הרועשת.
קרא לה הגן "בואי ילדה, כנסי לתוך הגן."
אולי ישמחו אותה הפרחים.
והשמש זרחה על הפרחים. והם גדלו. והיו שמחים.
נתן הגן את המפתח לחומה לילדה. ואמר:
"אינני מפחד ממך ילדה קטנה, עצובה."
"שחקי בגן, תהני ותצהלי. את תמיד ברוכה פה. הגן שייך לך עכשיו
ילדה.
עתידו תלוי בך."

ובמבט מהורהר התקרבה הילדה אל פרח גדול. בצבע סגול צרוף
וטהור.
האם תשקה?
האם תקטוף?

יש סיפורים שאין להם

-סוף.