עוד יום - אותו דבר, פיגוע פה ופיגוע שם. עצב רודף דיכאון
ושנאה רודפת אסון, עם כל מבזק חדשות - הלם. עם כל התרעה - עוד
פחד חדש מתעורר לחיים ועוד טרגדיה הורגת אלפי נשמות. עוד שיירה
של אמבולנסים דוהרים, חולפים על פני הרחובות הסוערים. שגרת
חיים. אנחנו כבר רגילים. אבל למרות הכל - כל אסון חדש הוא גם
צביטה חדשה שדוקרת בלב. פיגוע אחד בצהריים, וכאילו לא די בזה,
בטלוויזיה משודרת עכשיו תכנית על קריסת התאומים. שנאה - הורגת.
כך-שלטים ברחבי ניו יורק וכך גם אצלנו המחשבה בראש."לאחר
התכנית ישודר מבזק חדשות קצר"... "נחזור במהדורת חצות"...
וכעבור דקות המהדורה הוקדמה! אופס, טעות! עוד פיגוע רצחני שלא
דיווחו לנו עליו. עד מתי? עד מתי? עד מתי? למה? עד לאן? עד
לאן? כואב לי! כואב לי לראות תמונות של פיצוצים! כואב לי לשמוע
אמבולנסים רועשים! כואב לי! וקשה לי לחשוב! קשה לי לדמיין את
מחר! כי מי יודע אם נזכה בו? ואם נשרוד אותו? ואם ננצל אותו עד
תום? קשה לי לישון בלילה כשאני יודעת שיש עוד סיכוי שלא אקום
יותר! כבר לא נשאר לנו במה להיאחז! כבר אין יותר תקווה - והסוף
כבר נראה קרוב מתמיד. ומה מחר? - אותו הדבר. רק יותר כואב,
יותר קשה, יותר עצב, יותר דיכאון, יותר שנאה, יותר הלם, יותר
פחד, יותר הרוגים, יותר פצועים... ופחות תקווה... פחות
אמונה... כבר לא מאמינים בחיים, וגם לא באלוהים... אז אל מי
להתפלל? אל מי לצעוק? ובשביל מה להמשיך לחיות? בשביל מה? בשביל
להספיק את מה שעוד לא הספקנו, ולעשות דברים שעוד לא עשינו, כי
מחר - מי יודע? אולי מחר יכה בנו עוד אסון - תכה בנו עוד
טרגדיה, אולי מחר נקרוס אנחנו בעצמנו? אולי מחר... ואולי לא
יהיה מחר...
נכתב בלילה שבין ה-9 ל-10 בספטמבר 2003 על ידי טיטי הקטנה
שכבר נמאס לה לחיות אבל אין לה ברירה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.