מאיפה בעצם בא לי הפחד הזה?.
כאילו זה נורמאלי, בני אדם פשוט יוצאים החוצה מהבית בלי
להתכוון אפילו, בלי לחשוב על זה בלי לרצות את זה. אז למה
בשבילי זה כזה סיפור, מה מקשה את זה כל כך.
אני חושבת שזה התחיל כשעוד הייתי קטנה, הרבה חברות לא היו לי
וגם אלו שהיו לי היו צבועות, הייתי אני חושבת ספוג אנושי שקולט
הרבה מאוד אכזבה וכאב, וזה היה כשעוד הייתי בת חמש.
לא נראה לי שמישהו יחשוב אפילו לתאר את הילדות שלו בצורה רעה
אולי בעצם יש כאלה שבטח סבלו יותר ממני. בכל מקרה לא אהבתי את
החיים שלי אז.
בבית ספר כלום לא השתנה, בהפסקות הייתי לבד, רק חברה אחת שבאמת
יכולתי לדבר איתה. טוב הייתה גם אחותי אבל אני לא חושבת שהיא
אהבה את המצב יותר ממני.
בשלב הזה לא ממש הייתה לי סיבה לצאת מהבית . אני חושבת שזה רק
הגביר את הבדידות, קראתי הרבה כדי להעביר את הזמן- מכאן יצא לי
שם של חנונית שבמלה את הזמן בלקרוא, כי מי בעצם קורא כשיש לו
חברים ויש לו מה לעשות.
בכיתה גימל ההורים שלי נפרדו, דבר שמחק אני חושבת כל טיפת אושר
שהייתי בתקופה הזאת.
כיתה ו' הייתה פשוט נוראית לא הצלחתי להתרכז בלימודים והמצב
החברתי לא השתפר. לא היה לי במה להתמקד או להתרכז.
ז' לא היה יותר טוב, הדיכאון התחיל, וההורים נעשו יותר ויותר
מגבילים.
עם ההתבגרות גם ההשקפת חיים משתנה. אצל כל אחד בצורה שונה,
אצלי זה היה העצב. לא הייתי שמחה, כל יציאה מהבית הפכה למעמסה
נפשית, כאילו כל אחד מסתכל עליי בצורה מוזרה, כאילו הוא יודע
מה עובר עליי. זה היה ממש מפחיד. לא רציתי להרגיש חשופה ,
כאילו שאני אהיה יותר פגיעה אם מישהו ידע מה עובר עלי, ועם
הזמן גם גילתי שצדקתי בגישה הזאת. חלק מהאנשים ששמו לב לזה
ניצלו את זה לרעה. סתם לרדת עליי ללכלך להיות הכי מגעילים כשרק
אפשר. ואני שוב חוזרת על השאלה , למה לי לצאת מהבית במצב
הזה???, כל יציאה רק הייתה כואבת יותר ויותר.
העדפתי את הבועה המגנה של הבית, השקט, האיכשהו מקום שלוותי
כזה. לא ממש אבל הכי שרק יכולתי לקבל.
כשסיל נכנסה למחלקה זה רק גבר, כאילו טריגר נוסף (סיל אני לא
מאשימה אותך בכלום , את לא אשמה בתיסבוכים שלי). ועכשיו לא רק
שאנשים שמו לב אלי הם גם רצו לדבר איתי על מה שעובר עליי, ועוד
כל מיני שאלות על סיל. דברים שלא רק שלא יכולתי לא רציתי לדבר
עליהם. אז אני לא יוצאת כמעט עכשיו מהבית. חם לי כאן, מוגן, את
העולם שבחוץ אני לא רוצה יותר לראות.