הכתובת כתובה על הקיר הצחור
לוחשת חרישית:
"הושט אליי את ידך
אני כאו ממש לידך".
אך ציפור הלב ממאנת להקשיב
ואת מגירות הנפש הכמוסות
מתעקשת להשאיר נעולות.
והראש
גם הוא נשאר אדיש
כמו תמיד להן -
לרגשות
מסרב להקשיב.


הכתובת צבועה על הקיר הלבן
צועקת חרישית:
"תקשיב אך ורק לאמת שבליבך"
וציפור הלב המבולבלת
מטה אוזן, זורקת מבט,
ידוע לכל שהציפור כ"כ רגישה
ואין סיכוי שלאמת ל תישאר לגמרי אדישה.
הרי אותה היא חיפשה בכ"כ הרבה מקומות
אז למה לא עכשיו
גם את הדרך הזאת לנסות?
והנה
אט... אט...
מגירה אחת קטנה נפתחת לרווחה
ולציפור, כבר אין על זה שליטה.
אך הראש עדיין בשלו
בקור רוח מקשיב
מתבונן ומציץ
כאילו זה לא לו.

הכתובת חרוטה על הקיר האפור
זועקת:
"לקולות החבויים במגירות הנפש - הקשב"
ומיד פורצת ציפור הלב
בזעקות כאב איומות
כי סוף - סוף כל מגירות הנפש היו פתוחות.
ומתוך הכאב פורצת לה השימחה
חיוך רחב נימרח על פרצופה,
היא החלה לצייץ בקולי קולות :
תזכור שבמקום שנמצא ליבך
שם נמצא האור שלך!
והחלה לרקד לה,עם עצמה
בתופים ובמחולות.
וזו הסיבה למה ציפור הלב
מצאה אלפי תירוצים
במשך השנים
לשמור הכל
עמוק... עמוק
בתוך המגירות האפלות.