היו רק שני אנשים בעולם שהכירו את ערן.
מתוק כמו פרי בשיא הבשלתו, רך כמו החול, טוב כמו שכבר לא נותר
יותר.
היו לו תלתלים בהירים, שטניים, עיניים חומות מבריקות וחיוך
שמתחיל בשפתיים, ולא נגמר.
פגשתי אותו בתחילת שנה שעברה.
אני דיילת, זאת אומרת, הייתי. הייתי טסה בימי ראשון לפריז,
חוזרת בערב עם הטיסה לארץ, ביום שלאחריו הייתי טסה לאמסטרדם,
וחוזרת בטיסה הלילית. יום חמישי היה ביום שהכי אהבתי. הייתי
טסה בצהריים ללונדון ישנה שם במלון וחוזרת ביום שישי לארוחת
ערב.
ככה בערך התנהל כל שבוע במשך שנתיים מחיי. אולי חלק מהזמן
עבדתי על אוטומט מאחר והרבה רגש, לא היה שם.

בצהריים אחד של השני באפריל, יום חמישי התעוררתי עם כאב ראש
איום, לאחר לילה ארוך ומלא אלכוהול ועשן במועדון החדש בעיר.
השעה הייתה 12:00 בצהריים והטיסה שלי ממריאה בשתיים.
זינקתי ממיטתי לבשתי את חליפת הדיילות הכחולה, את כובע התכלת
דחסתי במהירות האפשרית לתיקי, לקחתי את המפתחות, ודהרתי אל
מכוניתי. לאחר שעה וחצי של נסיעה בפיאסטה הישנה שלי הגעתי לנמל
התעופה. מתנשפת ומסוחררת מכאבי ראש רצתי למסוף של המטוס, לעלות
ולעזור לדיילים להכין את המטוס עבור הנוסעים. איחרתי. סדרנית
הטיסות, שלא כצפוי, הרגיעה אותי באומרה שהגיעה היום מתנסה,
חדשה, והיא תמלא את תפקידי. כל שחפצתי בו באותו הרגע היה קפה
רותח, מקלחת חמה ושינה הגונה. להפתעתי המרה, הסדרנית הודיעה לי
כי שובצתי לטיסה הממריאה עוד שעתיים לברלין וכי עליי לפקח על
כל שאר הדיילים לכן נאלצתי להישאר מפוקסת. יצאתי החוצה לקנות
קפה וישבתי על פסי החנייה הכחול-לבן. הכל נהיה קודר, השמיים
החלו מאפירים. בתוכי, געשתי. לא יכולתי לטוס עכשיו לברלין. הרי
הבטחתי לו, הבטחתי שאשוב.

בטיסה חזרה מברלין, השלישי באפריל, יום שישי אחר הצהריים. לא
היה אחד או אחת מהדיילים הישראלים שרצו לבלות את השבוע בברלין,
ולכן נאלצנו להידחס בקוקפיט (תא הטייס) כאשר מידי פעם יצא אחד
מאיתנו לשאול לשלום הטסים וכמה מאיתנו יצאו להגיש קפה ועוגה
כארוחת ביניים.
אני נרדמתי. שכבתי על רצפת המטוס לאחר חלוקת הארוחה, כשהשאר
יצאו ופשוט פרקתי את רגשות הימים החולפים בשינה עמוקה.
קצת לפני הנחיתה העיר אותי אחד הדיילים. שתיתי את הקפה הרביעי
שלי להיום ויצאתי להורות לנוסעים שעדיין לא נחגרו, שהגיע הרגע
לעשות זאת. ירדתי מהטיסה מנומנמת ונסעתי לבית הורי- כשעה נסיעה
משדה התעופה.
כך חלף לו עוד שבוע שגרתי. כשהגיע יום רביעי הייתי כולי נרגשת
לפגוש אותו שוב. לאחר לילה של שינה טובה לא יכול המצב להיות
טוב יותר. קמתי רעננה, רחצתי את תספורת התלתלים הקצרה שלי,
התלבשתי ונסעתי לנמל. היום הגעתי בדיוק בזמן. ניקיתי קצת את
המטוס, התחלתי בחימום ארוחת הצהריים, שכן, הייתה זו שעת צהריים
קרירה. הנוסעים עלו לטיסה, המטוס האיץ מהירותו, והיינו באוויר.
הכל דפק כרגיל. כשהמטוס החל להנמיך ולונדון נראתה באופק היה
בליבי חשש עצום, שמא הוא לא יהיה שם, הרי לא שבתי שבוע שעבר
כפי שהבטחתי, אבל בכל זאת, רציתי לראותו שנית.
כשגמרנו את כל הסידורים וניקיונות המטוס, ירדנו לקחת את
המזוודות האישיות ונסענו למלון בצפון מערב לונדון. שמתי את כל
הדברים בחדרי. התקלחתי, הסתרקתי והתאפרתי במעט ויצאתי לטיול.
הלכתי כמה קילומטרים והגעתי למקום בו פגשתי אותו. לא היה שם
איש. המקום עורר בי צמרמורת. הוא היה כל כך קר ומנוכר. זר לי.
הוא כבר לא פה. הלך. התייאש. ואני הבטחתי שאחזור.

קמתי בבהלה כשחשתי שחום גופי עולה למרגש גוף זר. ראשו המתולתל
היה צפון בין ידיו. הוא נראה מאוד מכובד הפעם. הבטתי בו
וחיכיתי שיניח לי לראות את עיניו. דקה ארוכה בהיתי בו. כמה יפה
הוא.
הוא הזדקף והשיר את מבטו.
הוא כעס נורא.
הרגשתי את העלבון תקוע לי בגרון, יורד ועולה בקצב בכיו. דמעות
מוצקות הקשיחו לי את הגרון עד שלא יכולתי לנשום עוד. הוא לא
הפסיק. ישבנו אולי שעה ככה. הוא לא דיבר. רק חפן את ראשו כלא
מאמין.
-" אני אף פעם לא דיברתי ככה. אל אף אחד. את לא מבינה. אני לא
כמוך. לא נולדתי כמוך, לא חונכתי כמוך, לא אהבתי וחוויתי
כמוך.. ובפעם הראשונה.. - הבטתי בו ונחנקתי בתוכי למראהו.
-..בפעם הראשונה שיצאתי. שפגשתי אותך כאן. עומדת מסוחררת
ובוהה, הרגשתי שסופסוף מצאתי מישהו כמוני."
לא הבנתי במה מדובר. לפני שבועיים, כאשר פגשתי אותו כאן הוא
עמד, קופא. ניגשתי אליו , מיד ראיתי שהוא ישראלי, לפי העיניים,
לפי הפנים. נראה כי עמד שם זמן רב. הוא היה ממש יצוק למקום
עמידתו.
הוא רק גמגם קצת, משהו על מישהי שישנה חזק. ישבנו על המדרכה.
ניסיתי לעזור לו אבל לא הבנתי. הוא רץ חזרה מהכיוון שממנו
הגיע, ואני רק צעקתי שאשוב בשבוע הבא, באותו יום.
עכשיו שישבנו ידעתי שאצטרך להבין מה פשר התנהגותו המוזרה. כל
השבוע אמרתי לעצמי שלא חשוב כמה מסכן או חסר אונים הוא ייראה,
אני צריכה להבין מה זה המצב הזה, מהיכן הוא הגיע, מה פשר
המלמול.
חיבקתי אותו. אמא תמיד אמרה לי שחיבוק ממיס כל מחסום בדרך אל
הלב. בזמן שמתחבקים החום מתפשט- עד שהוא מפשיר את הלב.
הוא סיפר לי שאמא שלו נורא רצתה ילד ולכן עשתה אותו. הוא אמר
שהיא תמיד סיפרה לו שהמדבר, שם נולד ושם גדל, המדבר הוא אביו.
שכל אבן וגרגר במדבר יצרו אותו. הוא אמר שהוא עזב את המדבר
לפני שנתיים בגלל שאמו הזדקנה, והזדקקה לאקלים נוח יותר מזה
שבמדבר. הוא סיפר לי שהוא לבד לגמרי עכשיו.

התחלתי לבכות. עליו, על עצמי. הכל התערבב. תהיתי איך מישהו
מסוגל לחיות עשרים שנה במדבר, ולעבור לכאן במכה, למרות שהם גרו
באיזור לא מאוד מיושב של לונדון. הבנתי את המוזרות שלו ופענחתי
את החיות שבו. הוא חי, הוא קורן. הוא לא כמונו, זה בטוח. הוא
לא חי שגרה יומיומית מובנת מאליה של לימודים, צבא, עבודה. הוא
קם עם השמש, נרדם עם הירח. לאורך היום היה מטייל וחוקר את
הטבע. עושה מה שמתחשק לו בכל רגע. הוא סיפר שאמו הייתה נוסעת
מידי שבוע לקנות מצרכי מזון, למים הם לא הזדקקו כי הייתה נביעה
במרחק של 5 קילומטרים ממקום מושבם.

התרוצצו לי מיליוני מחשבות בראש. על החיים. על טיבם. לחיות טוב
פירוש הדבר להיות מאושר, בכל רגע נתון- לעשות ככל העולה על
רוחך. העולם היומיומי הגועש שלנו שואב אותנו לתוכו ואנחנו בעצם
לא חיים באמת את מה שעושה לנו טוב. רק מידי פעם יש כמה רעי אור
קטנים, מעטים.

חיבקתי אותו חזק, וליטפתי את תלתליו הרטובים, ונרדמנו, עם
הירח.
בבוקר ניסיתי להעיר אותו. הוא ישן חזק, מדיי.

אני מהרהרת האם מישהו שחי את החיים מתוך בחירה ואהבה טהורה,
מסוגל בכלל, לאחר שנים ארוכות, להצטרף גם הוא למרוץ החיים
המטורף שבסופו אין אלא כמיהה לעבר

בכיתי
בעיקר על עצמי
יותר מכל, בכיתי על הזמן שלא היה לי איתו