16/08/03

שמש מושחת את רחוב שינקין בשמן זך של חצות יום ואנשים של משהו
מדשדשים נעליהם, מקעקעים בו קעקוע סתמי של שלושים ומשהו מעלות.

קיץ תופס רוחבו ואורכו של רחוב,  נדמה מתחיל הוא שם מאיזו פינה
של הגן. עולה עובר ושוטף. הלוך ושטוף וחזור ושטוף, מדרכות,
כביש חנויות ואדם וענן. וענן אחד ועננת אחת בשמים נקיים. לבנים
כבוהק לובן תחתוני השבת של רחל, הדוממים על חבל הכביסה.
רחוב שינקין נולד כנראה מחנות אחת ופס של רחוב שנשר מקרן אור
טרם ליקוי חמה.
כל שינקין חנויות. מימין ומשמאל. בצידן בטנים הולכות על רגליים
לבנות או שזופות ועגילים מתנדנדים על תנוכי אוזניים השומעות לא
שומעות את המולת הרחוב.
אף אחת לא ממהרת כאן, בשינקין. נראה כמו הזמן מחכה להן פה עוד
מקדמא דנה. שתיים או שלוש, לפעמים ארבע בנות, דורכות זמן
ברגליהן  ומניפות שניות בשערותיהן. הן עוצרות ליד חלון הראווה
והופכות תאווה לעיני העובר המאט הליכתו וכמו נלכד במבוא נגד
שלוש בטנים  וידיים עדינות שזופות הבאות מולו. עוברות ומשאירות
נטפי חיוך אחריהן והוא, מרחיב חזהו בבשמיהן.
ראיתי מדרכות מעלות אלפי סיפורים שם בשינקין אך הקיץ העיק על
אוזניי משמוע הכל.
שלוש הלכו שם אל מול הראוה ונכנסו כצפוי פנימה. הבטתי אחרי
גווי שוקו מוצלים בקורות חנות, וכתפיים מעוגלות חלקות משומנות
היטב בזיו שינקינאי של יום. תמירות מעכזות עיכוז תל אביבי מולד

מתהלכות ונותנות עיניהן, גומעות מרחקי רצון וחמדה בפני אבני חן
מחרוזות ותכשיטים למיניהם. אצבעות ורדרדות מאורכות ממזמזות
תליון מוכסף מלטפות, מרחפות, מעדנות אותו אל מקומו, נוטלות אחר
מטות צוואר ארוך לאחור וסוקרות במבט מתקנא.
עוד שלוש בטנים קטנות של בית ספר עוברות מולי. שזופות, ובאחת
נזם נוצץ קבוע. ממול שלט המורה על מקום לקעקועי גוף. בלונדית
במיטב שנותיה מעקבת מאחוריי, הראשונה שנותנת בי מבט - האיש
מההר. אף זה מבט של היסח הדעת. פתח קטן של חנות מאורכת
"מקושטת" בספרים ושמונצס בלא פיסת קיר לתרופה. חנות של
נוסטאלגיה. אני דוחף אף ארוך פנימה. צעיר עומד בתווך ולידו שתי
צעירות אף הן בעלות בטן. מעניין, אני חושב, חנות רזה אנשים
רזים. איזו התאמה...

מה המיוחד בשינקין שכל הארץ מטה: שינקין שינקינאי שינקינאים?
רחוב החנויות? רחוב הבטנים? רחוב החתיכות? החתיכים? והרי כמותם
מסתובבים בארץ ומרחביה ? SO WHAT
אולי זאת האווירה התופסת אותך אל מול המדרגות העולות אל
האומנית שבחנות, אולי הבר הקורץ כל העת למדרכת והיא משיבה לו
פנים, אולי החנויות שמאחור: אלו מול הרחבה של המעבר הצר
שלפעמים יורדים אליהן בשתיים שלוש מדרגות. אולי חנות הקקדו
שבצד השני, אולי הספסל המונח שם לשני וותיקי שינקין במיטב
שנותיהם המשיחים על ימי שינקין הצעירים.
אני, אני הירושלמי, אורח לרגע, יכול בהחלט להגיד לכם מה הקסם
של שינקין והרי גם רמזתי על כך בשורות.
בשינקין קיים הזמן המכושף.
נדמה לי נשתיירו בו דקות ושעות מזמן בראשית. נתרחבו ונתלו בין
פיסת שמים לארץ והולכים ושבים הם ברחוב ומדרכותיו, משכרים כל
עובר אורח בריח קדומים ביפי דומם וחי.