אל תפסיקו לקרוא. לא עכשיו. למה? כי אני אמרתי. כי זה יעליב
אותי, כי לא תדעו מה הפסדתם. למה? ככה. למה? כובע עף לגובה.
בסך הכל מה שיש לי להציע לכם הוא עסקה. אתם תקבלו סיפור קצר
עליי ועל מישהי ואני אקבל בתמורה חיבוק. מין חיבוק וירטואלי
כזה, חיבוק רגשי, חיבוק של 'שתדע לך שאנחנו אוהבים אותך'.
חיבוק לא חזק, לא מחייב, לא בהכרח מיני, מין חיבוק כזה נעים.
כמו תה עם דבש, כמו שוקולד פרה עם סוכריות קופצות, משהו כזה
שבא, משאיר אותך עם טעם טוב בפה או הרגשה נעימה בעור, מין
חיבוק כזה. שלא מבטיח כלום, לא סקס פרוע, לא זוגיות יציבה,
חיבוק שמקיים את עצמו. שעושה לך נעים לכמה דקות.

וכמה דקות זה כל מה שאני צריך. כמה דקות זה כל מה שאני מסוגל.
למה? כובע. למה? כי אני טמבל. אבל לא מהטמבלים המאושרים האלה
אלא טמבל שיודע שמגיע לו לשמוח אבל לא מסוגל, טמבל שמפחד
להסתכל במראה ולאהוב את מה שהוא רואה שם.

אחרי שעברנו לגור ביחד, מישהי ניסתה ללמד אותי איך לשמוח. היא
עשתה איתי תירגולים. קודם כל להפסיק לרחם על עצמך, אחר כך
להפסיק להסתובב עם הפרצוף המדוכדך. אחר כך לנסות לחייך. אפשר
גם בחושך, מתחת לשמיכה, אבל חייבים לנסות לחייך. מישהי ניסתה
ללמד אותי לצחוק, להתרגש מכל מה שעובר סביבי, לזכור שכל יום
הוא הזדמנות חדשה. מישהי די נכשלה.

לא למדתי להיות מאושר באמת. מקסימום לצחוק על עצמי, לגחך,
להביא אותה ביציאה שנונה. והאנשים סביבי מתרגשים, מוחאים
כפיים, איך יצאת מזה, אתה נראה טוב, העיניים שלך בורקות. אנשים
סביבי כל כך מרוצים ממה שקרה לי שהם לא עוצרים בכדי להסתכל לי
ישר לתוך העיניים.

בין האישון ללבן של העין עובר פס קטן, דקיק, בגוון ירוק חום.
זה פס שמזכיר את התמונות התלת מימדיות המעצבנות האלה שאף פעם
לא הצלחתי לראות. בפס הדק הזה עומדות הדמעות שלי, מסודרות כמו
חיילים בשורה ומחכות שמישהי תלך כבר מהבית. לקניות, בשביל
להוריד את הכלב או לעבודה שלה, לדמעות שלי כל זה לא חשוב. הן
בסך הכל רוצות להיספג בטישו. אחר כך הן אולי ירגישו קצת יותר
טוב.