התיישבנו, דורה ואני לנגן קצת אחר הצהריים, בשבת. שכנעתי אותה
לעזוב את ערוץ האופנה ולהתפנות קצת אלי. אפשר להשוות אותה
לחתולה שלי, אחרי שהיא ממליטה. כל ההורמונים מסתובבים אצלה
בבטן ומשגעים אותה. היא מתרוצצת ממקום למקום בלי לדעת מה היא
רוצה בדיוק, העיקר לרוץ. דורה היא כזאת. יושבת ורואה טלוויזיה
שתי דקות ואז קמה ומתיישבת במטבח, אני עומד ועושה ספגטי והיא
תופסת את הוויולה ומנגנת.
אפשר להגיד עליה הכל. אומרים לי שהיא מוזרה, משוגעת או שיש לה
אף סולד אבל אני לא קונה כלום. כשאני רואה את דורה מחזיקה את
הוויולה בתנוחה המיוחדת הזאת שלה אני נגמר. אני נוזל ביחד עם
הספגטי מהסיר ונכנס לתוך הכיור דרך החורים הקטנים שבמסננת. קר
לי, חם לי והיא מנגנת אותי לביוב.
אני יושב ליד הפסנתר והיא יושבת לידי, מחייכת.
- מה מנגנים?
- וואט א דיפרנס א דיי מייקס, של דיאנה וושינגטון.
היא עושה את הפתיחה של השיר עם הוויולה ואני ישר מרגיש כמו
שאני תמיד מרגיש כשאני נוסע לבית שלי בקדומים, בקטע שלפני
הישוב, איפה שיש עליה ומיד אחר כך ירידה ומרגישים שהבטן מרחפת.
אני נכנס אתה בפסנתר ואני מרגיש כזה אפס לידה, איך שהיא מנגנת
יפה ואני סתם הורס לה. היא אומרת שאני דווקא מנגן טוב אבל אני
יכול לראות עליה שכל פעם שאני יוצא מהסולם היא מסתכלת עלי עם
העיניים הירוקות שלה ומחייכת. אני מכיר את זה. אני גם עושה את
החיוך הזה למי שמנגן פחות טוב ממני.
ערב, רוח נעימה ואנחנו יושבים בחצר בתחתונים ומעשנים. דורה
שואפת את העשן לאט, מחזיקה אותו בפנים ואז מוציאה אותו בבת
אחת.
לאט, אני אומר לה והיא צוחקת. דורה גדולה ממני בשנתיים וכשהיא
צוחקת אני מרגיש אימהיות חמה כזאת מתגלגלת כמו העשן שאנחנו
מוציאים, מהכיסא נוח שעליו היא יושבת, דרך הרגליים שלה ואל
הכיסא שלי.
דורה נעמדת פתאום כאילו עלתה על רעיון גדול. אני שואל אותה מה
העניין והיא לא עונה, רק מסתכלת עלי ואז פתאום רצה לסלון ועולה
במדרגות בריצה. אני קם ומתחיל לעלות במדרגות אחריה. הגעתי כבר
לחדר שלי ועדיין לא מצאתי אותה. אני מסתכל על הידית של הדלת
למרפסת ועולות לי מחשבות.
אני פותח את הדלת ורואה בדיוק את מה שדימיינתי. דורה נמצאת על
הקצה של המרפסת, לבושה בכלום חוץ מסדין גדול ולבן, פורשת את
הידיים לצדדים ושרה.
- ווט א דיפרנס א דיי מייקס...
- דורה, אהבתי.
- טוונטי פור ליטל אוורס...
- דורה חמודה שלי.
- ברוט דה סאן אנד דה פלאוורס...
- דורה די, זה כבר לא מצחיק ואנשים מסתכלים.
אני מסתכל למטה ורואה את יוני והדס, מביטים על דורה שלי מסתכנת
בשביל תשומת לב. יוני מרוויח הצצה חינם באהובתי עטופה בסדין
לבן, השדיים היפים שלה מעצבים אותו מחדש והשיער הארוך שלה
מאיים לצבוע את כל המרפסת בצבע דבש. הדס כבר שמה יד על הפה.
עכשיו כשאני חושב על זה, היא אף פעם לא ראתה את דורה עושה את
הקטע של המרפסת. יוני מחייך. "הדס, זה בסדר, תירגעי", אני צועק
לה למטה אבל היא מסתכלת עלי במבט מבועת וצועקת לי בחזרה "מה
בסדר פה בדיוק, שדורה עוד רגע נמרחת על הפיאט 127 שלך?!"
- תסביר להם שאני הרבה יותר יציבה אחרי שאני מעשנת, חמוד.
- היא הרבה יותר יציבה אחרי שהיא מעשנת, זה בסדר.
- תגיד ליוני שיביא את הגיטרה באס, נעשה סשן.
- הדס תירגעי ויוני תביא את הגיטרה באס, עושים סשן.

אחרי עשרים דקות אנחנו כבר במטבח, נרגילה דלוקה, אני בפסנתר,
יוני בבאס ואהובתי מחזיקה את הוויולה, מעודנת כזאת ורגועה, עוד
רגע והיא מתחילה לגרגר.
הצלילים שלנו ממלאים את המטבח האפור בצבעים חמים, יוני מנגן
כאילו אין מחר ודורה שולחת זרועות ארוכות של סאונד חם ומזמין
אלי.
הפסנתר שלי אוהב את זה, רואים עליו.