אתה כל-כך אוהב אותה.
אתה חי בשבילה. אתה נושם אותה. סופג אותה. היא החמצן לורידים
שלך. אתה לא יכול להפסיק לחשוב עליה - אפילו כשהיא לצדך, היא
הדבר היחידי שעובר לך בראש. היית מבלה איתה כל שנייה בחייך, אם
היית יכול. היית מצמיד אותה אלייך דרך ניתוחים פלסטיים, אם זו
הייתה הדרך היחידה להיות איתה 24 שעות ביממה. אתה מספר לה הכל.
וכשהיא מדברת, הלב שלך פוסק מלפעום, רק בכדי שהאוזניים שלך
יספגו כל מילה שיוצאת לה מהפה ושלא תפספס שום דבר... חס
וחלילה.
אם היית יכול, היית מתחתן איתה. היית בונה איתה בית, מקים
משפחה. היית רוצה להזדקן איתה, לעבור את החיים איתה... למות
איתה.
אתה כל-כך אוהב אותה. לפעמים לך אפילו אין מושג עד כמה.

ולה... בדוק, אין לה מושג. היא לא יודעת בכלל. היא הידידה הכי
טובה שלך, אחותך כמעט. היא מספרת לך על חבר שלה, ואתה סופג כל
מכה כזאת ומחייך. היית עושה הכל כדי לנשק אותה, אפילו רק לתת
לה איזה חיבוק, שהוא טיפה פחות סחבקי...
אבל לא.
היא לא יודעת.
והיא גם לא מרגישה ככה, בכלל.
ואתה, אתה תספר לה?... מה פתאום! זה יהרוס הכל. היא לא תדע מה
לעשות עם עצמה, היא תתרחק ממך... היא תחמוק מבעד לאצבעותיך -
שמחזיקות אותה חזק, חזק... חזק. כידיד.
לא חבר.
בחיים לא חבר.

ואתה מנסה אולי לרמוז לה... אולי שהיא תבין לבד, בלי להיות
בוטה מדי.
אולי יש סיכוי, קלוש אבל קיים -
שהיא...
רוצה אותך?

לא.

לא יכול להיות.

וכל פעם כשהיא כושלת בלהכיר באחד מהרמזים האלה... אתה סופג עוד
מהלומה.
וואחד מהלומה.
כי אתה כל כך מתאמץ...

אתה סובל משברי מאמץ.

אבל לא ברגליים... שברי מאמץ בלב.
בלב.