"אמא!" צועק הילד, "שוב יורד גשם בבית השכנים!"
"אני יודעת, נדב." אומרת האם.  "אני יכולה לשמוע את הרעמים,
באמת חוצפה, עוד יציפו את השכונה, לא מספיק שכל הפרחים בגינה
שלי מתו מהשקיית יתר?"  כל זאת אמרה אך לא התכוונה, בליבה
ריחמה עליהם, לגור בבית שכזה.
והנה נקפוץ דרך החלון, נעבור בצעדה את חלקת הדשא המטופחת של
ביתה של האישה, נטפס על הגדר, נעבור את חלקת האדמה הרטובה
והבוצית של השכנים, ובחשאי (כדי לא להבהיל) ניכנס דרך חלונם,
אשר טיפות מכסות אותו מצדו הפנימי.
אוף! הנה נרטבנו, סערת גשם מתחוללת בבית ולא רק גשם, אלא רוחות
נושבות בחמת זעם אנה ואנה, משנות כיוונם בהינף עפעף, וגם רעמים
נשמעים, וברק מבזיק, כאילו מצלם את הבית
הרטוב במצלמה נסתרת.

ובאמצע הבית, בחדר האוכל, יושבת לה משפחה ואוכלת בשלווה.
"איך היה היום בבית הספר, חמודה?" צועק האב לבתו,
קולו נישא מעל יללת הרוח.
"אחלה!" צועקת הילדה חזרה, בעודה מחזיקה מעלה את כוס המים שלה
למילוי.
והאם שותקת, עיניה מעורפלות ואינן מביטות בדבר, רטובה היא לשד
עצמותיה ורועדת בלי משים.
"אמא!" צורח הבן.  "את יכולה להעביר את הסלט?"
האם לא זזה, חוץ מלהשתעל.
מושך בכתפיו, קם הבן ולוקח את הקערה בעצמו, אשר כמעט מחליקה
מאחיזתו מהיותה רטובה.
"אמא, הרטבת אותה!" מתלונן הילד. אך האם כחירשת.
"היא מרטיבה הכל בזמן האחרון." מעוותת הילדה פניה. "זה ממש
מוזר"
האב מתבונן לפתע באישתו, ולרגע נפלה טיפה על שיערו היבש, עושה
דרכה הקפואה לעבר חוט שדרתו ומרעידה גופו בצמרמורת.
ואז מנער הוא ראשו, כסוס המסלק זבובים.
"אמא לא מתכוונת להרטיב, ילדים, יש לה פשוט מים על הידיים
מלשטוף כלים." אומר הוא בחיוך לילדיו.
לא שאלה הקשיבו, הנושא פורח מראשם לאחר רגע של מחשבה,
ומיד חזרו להתרכז באוכל.
והאם, שיערה דבוק לגולגולתה בקווצות מלוכלכות, בוהה במשפחתה,
מתבוננת ישר דרכם, לעבר דבר אותו רק היא יכולה לראות, טיפות
קפואות נוצצות על עורה.
וכך ממשיכה המשפחה לאכול, חיוכים מרוצים על פניהם, מדי פעם
זורקים פיסת אוכל לכלב, המחליק על הרצפה וממלא את החדר בריח
פרווה רטובה.

ולאחר הארוחה, נושקים הילדים ללחיו החמימה של אביהם, למצחה הקר
כקבר של אימם, עולים למיטותיהם החמימות והנעימות, מתעטפים
בסדינים היבשים וישנים את שינת התמימים.
גם האב עולה למיטתו, הוא ישן בצד אחד והאם בצד השני.
משהו עולה בדעתו של הבעל רגע לפני שהוא נכנע לשינה.
ושוב יעלה הבוקר, כהרגלו.
האב קם, מותח זרועותיו בעייפות, פוקח עיניו, ובוהה בהשתממות
בילדיו, העומדים בפתח החדר, שותקים ורועדים, פניהם רטובות
ובגדיהם כה ספוגי מים עד כי נראים דקים כנייר.
ואז מסתובב ורואה במה מבטם נעוץ.
בפיה של האם, פעור בצעקה אילמת.
בעורה הצבוע בכחול קפוא.
באצבעותיה השחורות אוחזות בסדין בעווית מוות.

האב קם ומצטרף לילדיו, מביט בה,
רואה אותה.
"איך לא ידענו?" לוחשת הילדה בזוועה.
"לא יכולנו לדעת." אומר האב בחוסר שכנוע.
וכך הם עומדים, רועדים בנשיפת הרוח, מים זולגים משיערם ונוטפים
על הרצפה הרטובה, זוחלים בדרכם אל מחוץ לבית הגשם.