רק פס אחד דק, מעוקל. וכוכב אחד מעליו.
רק סמל לדת או אולי לשלום.
אולי זה בכלל סימן שאלוהים גם הוא שפוף, מעוקם. אולי הכוכב
מעליו לוחש לו שלא יירדם. רק לא להרדם.
הוא בטח יושב לו שם איזה מיליון שנים. בטח כבר עייף מעול המשא.
או אולי נכון יותר לומר, המסע?
אולי איזה כדור תועה של ילד קטן מחפש אותו אי שם. מתגלגל את
דרכו למקום. אלוהים בטח מתכופף ומרים אותו, מסתכל עליו בשאלה
ותוהה, מה זה שהוא יצר?
והילד, וודאי הוא מסתכל על אלוהים בתמיהה, עם פה פעור, כמו שרק
ילדינו יודעים. ואולי הוא מושיט יד ושואל בביישנות, "אפשר?"
אולי הילד עכשיו מצטער שהכדור שלו נפל ישר לידיים של אלוהים
ולא לאיזה מלאך. הרי מלאכים תמיד מחזירים כדורים תועים. וגם
ילדים לפעמים. וגם סוכריות וחיבוקים.
בטח סוכריות וחיבוקים.
אבל אמא מחכה שם למטה, איפה שלא אלוהים. בטח צועקת לבוא לאכול
ולשטוף ידיים ובטח גם פנים ולהתנהג יפה כי עוד מעט אורחים
ואחרי האוכל ישר לסדר את החדר ולמיטה, מחר יום אחר.
רק שואל.
ואלוהים בטח יבחין עוד מעט בילד הנבוך, יגניב עוד מבט אחרון
לכדור ויגלגל אותו בעדינות לעברו, בוחן. הילד וודאי ירים את
כדורו וילך.
ואלוהים יישב עוד מעט, שפוף אמנם, אך שונה, ויידע. ויתהה. בטח
ירים את ידיו ויביט. ויבהה. בטח ישא מבט אל הכוכב בשאלה.
והכוכב, אולי הוא בכלל לא שומע. אולי הוא רק זוכר.
והכוכב, אילו ידע לדבר, וודאי היה שולף משפט חכמה.
בטח אלוהים היה אז מוריד טיפה את המבט, מיישר קצת את הגב
ומזדחל לעבר סוף העולם שלו, מושיט קצת יד ונוגע.
הילד וודאי יחייך, ואמו תשאל ממה הוא כל כך מרוצה, שלא ישכח
חלילה מהשיעורים למחר. והילד רק ייתן לה נשיקה מפתיעה וירוץ
למיטה, לספר.
ואלוהים יסתכל סוף סוף על כל מה שברא, ויבין קצת, וידע.
ואולי זה לא הוא שמאיר עלינו, עם כל השפיפות הזאתי שלו, אלא
אנחנו מאירים עליו, אלפי אורות ניאון ופלורסנט, מכל רחובותינו
הקטנים.
רק פס אחד דק, מעוקל. וכוכב קטן זוהר מעליו. מיליון שנות אור
מכולנו.

(אולי יום אחד נבין את הדרך.)