היא עומדת מול המראה.
מסדרת את הגבות, מורטת אחת אחת עד שיהיו מושלמות.
מסדרת את השיער, שיערה שיערה במקומה למרות שהיא יודעת שהרוח
תפרע הכל.
היא מורחת צללית, עדינה...כמוה.
מתבוננת במראה, מדמיינת את כולם אומרים לה איזו יפה היא נראית
היום, כמה שהיא גדלה וכבר אפשר לומר שהיא אישה צעירה.
ילדה אשר כלואה בתוך עצמה.
והיא תחייך ותראה מאושרת, וכשיתחילו לרקוד היא תרקוד עם כולם
ועל פניה יהיה חיוך רחב.
טיפה מזוייף.
היא עושה את זה בשבילם, מבוגרים כמה שהם מבוגרים וכמה שהם
משחקים אותה יודעים הכל על החיים, הם בסך הכל ילדים תמימים
ונאיבים שמסתכלים על העולם דרך משקפיים ורודות.
ומי היא שתשנה זאת?
אז היא ממשיכה לחייך.
שלא תבינו לא נכון, היא אדם מאושר, אבל קורה שגם האדם המאושר
ביותר בעולם מזיל דמעה לפעמים.
המממ...אצלה זה קורה באירועים מיוחדים.

היא מסתכלת במראה.
בוחנת את עצמה מכל זווית ראיה, את השמלה, הנעליים, השיער
והשפתיים.
היא אוהבת את המחמאות, זה עושה לה חמים בלב, גורם לה להרגיש
נסיכה אפילו אם זה רק ליום אחד.
היא מסתכלת במראה.

על מי היא מנסה לעבוד?!?!
הם באמת מאמינים למשחק שלה?
ילדה-אישה...
יש לה יופי טבעי, לחיים ורודות ועינים ענקיות וחומות שבולעות
את העולם, בוחנות דבר דבר, נהנות מהצבעים, האנשים המגוונים.

היא מסתכלת במראה.
מרגישה את שק הדמעות אשר מאיים להתפוצץ כל רגע.
היא מסתכלת במראה ומנסה להתבונן אל תוך עצמה.
היא מתרכזת בעיניים, אומרים שהעיניים זה החלון אל הנשמה.
אז למה היא לא רואה???
היא מנסה ומנסה...וכלום.
מנסה להתרכז יותר, להתבונן עמוק יותר, מנסה למצוא תשובה
ולהבין למה היא כזאת אטומה לפעמים.
סגורה בתוך עצמה, מפחדת לצאת החוצה, מפחדת להתמודד עם
העולם, האנשים, שמנסים להתקרב והיא דוחה אותם בכאב.
היא מסתכלת במראה.
ולא מצליחה להתבונן אל תוך עצמה.
רואה נערה מביטה אליה בחזרה, נערה יפה עם עיניים עצובות
כאילו הן יודעות את מה שהיא מנסה לגלות.
למה היא לא מדברת???
למה היא שותקת???
היא הרי יודעת את התשובות, למה היא לא מוכנה לגלות???

היא מסתכלת במראה.

מתקשה להתמודד עם מה שהיא רואה.