להיות חברה של סופר זה דבר נוראי.
במקום להפתח הוא נסגר על המגירה, פותח חלון ומביט על הדף.
מחזיק חזק את העט וכותב את תיאור המצב הנפשי שלו.
מנסה לא לפספס שום מילה, למרות שתמיד נעלמת לפחות אחת. כותב כל
הלילה ומוציא את הנשמה, שעכשיו מרוחה בדיו על הדף.
למחרת רוצה למחוק הכל, אבל אין לו אומץ.
הוא לא רוצה שיקראו, הוא לא רוצה שידעו כמה שהוא בעצם משהו
אחר, משהו שלא חשבו שהוא.
כשהוא נפגש, הוא לא מספר, הוא לא משטף.
הוא רק בוכה ומצפה לרחמים, מצפה לאהבה.
אבל אין אהבה, אין מספיק אהבה בשבילו.
...נפשו העדינה של סופר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.