בשנה השלישית שלי באוניברסיטה פגשתי את אודל. נפגשנו שנינו
בקורס של היסטוריה כללי.
אודל הייתה כמעט הכול. הייתה חכמה, כמעט גאונית, היא הייתה
יפה, כמעט מושלמת. התחלנו לצאת אבל ראיתי בעיניים שלה שזה לא
זה. אני לא יודע איך להגיד את זה. אהבתי אותה מאד. והיא אהבה
אותי. אבל לא כמו חבר, יותר כמו אח, אבל אני אהבתי בכל מאודי.
הייתי חולם על רגעים איתה, רגעים תמימים. חלמתי שאני מחבק
אותה. חיבוק תמים, מורגש, אבל כמעט ולא נוגע. ככה הייתה אודל.
כמעט מושלמת. היינו יוצאים היא הייתה תמיד מסתכלת עליי. וצוחקת
מהבדיחות שלי. הייתי מאד נהנה בחברתה. היא הייתה תמיד מסתכלת
עליי. בחיבה, כמעט באהבה, אבל רק כמעט. פעם הלכנו ברחוב וראינו
הומלס. היא הכריחה אותי לתת לו קצת עודף. אמרתי לה שאיך שהכסף
נוגע לו ביד הוא רץ לקנות בקבוק של וודקה לימון. אבל לה זה לא
היה משנה. היא הייתה חייבת כי כזאת היא הייתה. מוכנה לתת, כמעט
נדיבה. תמיד הרגשתי קנאה כשהייתי איתה. קינאתי בבחור שהיא
תסתכל עליו כמו על אהוב אמת, כמו על נפש תאומה. וזה פגע בי
מאד. הייתי מקבל התקפים של זעם לפעמים כי לא יכולתי לסבול את
העובדה שאני לא האחד בשבילה. ולא רציתי לכפות את עצמי עליה.
הצעתי לה את הלב שלי והיא סירבה. ביקשת והתחננתי אבל היא אמרה
לי שהיא באמת לא יכולה. היה לי חבל לחשוב על כך שאם נתחתן אז
היא תחייה בסבל. חשבתי על מה יקרה אחרי שנתחתן, עם היא תפגוש
את האהוב האמיתי שלה. קיוויתי שהוא גם יחזיר לה באותה אהבה
קרה. כשהייתי מגלה את זה אני חושב שהייתי מסוגל להרוג אותו.
ככה במקום, אפילו עם היידים שלי. ואז חשבתי שאני יזרוק את
הגופה שלו לתוך הירקון. שישחה עם הדגים הרדיואקטיבים, החרא.
ככה עם אישה נשואה. כשהייתי מגיע אחרי זה הביתה הייתי צועק
עליה. מרוב זעם אני חושב שאפילו הייתי הורג גם אותה, אבל לא
בחתכים. ככה בחניקה. שזה לא יפגע ביופי הכמעט מושלם שלה. וככה
הייתי שם אותה בארון זכוכית והייתי נוסע איתה לכל מקום, וככה
היא הייתה, נוסעת איתי, כמעט שלי.