כשהגעתי לראשונה לתל אביב, הסתנוורתי מהלובן הבוהק שקרן לעברי
מכל אבן ופיסת אספלט כיאה לעיר הלבנה. הלכתי מסוחררת מהרב
גוניות ברחובות שוקקי חיים, מבקשת להישאב לתוך ההמון הדוהר,
המרוכז בעצמו, כאילו פניו מכוונות לאיזו מטרה משותפת מוגדרת.
מאז עברה שנה, העיר הפכה לסגרירית ואפורה, הרחובות הסואנים
הפכו לעדר עיוור של המון דחוס המבטל את חייו במעברי חציה ובתי
קפה. מפלצות הזכוכית של רמת גן החוסמים את אופק נראים כמו אתר
צילומים של באטמן, והיציאה המסועפת ללה-גווארדיה היא לא יותר
מפארודיה עלובה על ניו-יורק. ילדות בנות 12 שרוצות להיות
בריטני ספירס, סטודנטים בני עשרים שחושבים שהם גיבורי לה-בוהם
ובני שלושים שעוד מאמינים שיהיו ביל גייטס כשיהיו גדולים, או
לפחות יזיינו את שרי אריסון.
כך נראו פני הדברים כשאני, המובסת, נחתתי בדירת החדר של שון,
משליכה במיאוס את מעט החפצים שארזתי, קורסת לתוך החיבוק שלו,
שכל כולו הכרזת "אמרתי לך".

הוא מתנהג אלי נחמד להפליא, מכין לי קפה קר מבלי לגלות שזו
טיפת החלב האחרונה בבית, מתיישב לידי על הספה היחידה בחדר
ובזמן שאני בוהה בטלוויזיה (ערוץ 33 על mute) פורט על הגיטרה
לחן של הסקס פיסטולס. כשאני מתעוררת הוא עדיין באותה תנוחה,
מנגן. עכשיו מאוורר התקרה מופעל, וכנפיו הגדולות מטילות צלליות
מרצדות על השטיח. אני לוקחת את אחד הספרים הזרוקים על הרצפה.
"תל אביב יפו - מדריך רחובות". קוראת. שון עדיין באותה התנוחה
חוזר ולוקח  שוב אותו אקורד סורר.

עם הבוקר מגיע הזמן לבחון את ההיבטים הפרקטיים של כל המתרחש
כאן. שון עדיין ישן (עם הגיטרה, בישיבה על קצה הספה) ואני מנסה
להשוות לחדר מראה מסודר קצת יותר.
"בקצב הזה את יכולה להשאר כאן לתמיד" אומר שון.
לא שמתי לב מתי הוא התעורר, אבל הוא, מסתבר, כבר עוקב אחרי זמן
מה.
"אתה בטוח שאתה מוכן לקבל אותי בתור שותפה?" אני מקשה "עם כל
הקריזות והדכאונות שלי?"
"אין לי שום בעיה, הם דווקא נראים לי מתאימים לשלי" הוא עונה
בשלווה. "כל עוד את משאירה את המקלחת נקייה..." הוא נוגע בכתפי
"אם תחתכי ורידים אני תמיד מוכן לעזור לך לחבוש את הפצעים.
טוב? ומידי פעם אפשר אפילו לעשות את זה בצוותא. רק אם בא  לך,
כמובן".
הוא מפשיל את שרוול ידי השמאלית, בוחן שריטות ישנות.
"אתה יודע" אני נאנחת "אפילו בתור חותכת ורידים אני כושלת
לגמרי. זה בכלל לא פשוט כמו שחושבים".

למען האמת, אני אוהבת את עצמי יותר מידי, יותר מכדי שאוכל
להרוג את עצמי, פשוט לא יכולה לדמיין את העולם ממשיך להתקיים
בלעדי. בפעם האחרונה כשחתכתי ורידים, רק רציתי לוודא שאוכל
לעשות זאת אם ארצה. מצאתי - שלא. אפילו לעשות חתך רוחבי עמוק
אני לא מצליחה. (כמובן חתכתי לרוחב כי לא באמת רציתי לגרום
לעצמי נזק). זה אפילו לא היה חיתוך בשביל צומי. אף אחד לא חותך
ורידים בשתיים לפנות בוקר, לבד בבית, בשביל תשומת לב.
להב סכין החיתוך בהק מולי ותהיתי כיצד יראה אם אצליח במשימה.
ניסיתי לנסר את זרועותיי, מותירה שריטות מדממות, חורשת את ידי,
תוהה איפה מונח אצלי היוד, והאם יש לי בעזרת מה להכין חוסם
עורקים אם בטעות אחבל בעצמי יתר על המידה.
לבסוף נכנעתי, נואשת, אבל בעיקר מאוכזבת מכך שאפילו לחתוך
ורידים איני יכולה, ועוד יותר מכך, שבשעת מעשה נשגב כמו נסיון
התאבדות, מחשבותיי כה בלתי ראויות. וכך, נתונה במעגל חדש של
שנאה עצמית, זוחלת על הרצפה, ממררת בבכי, ולבסוף, אוספת את
עצמי ומתקשרת לשון.
בזכותו הבנתי את הכשל הטכני שהפריד ביני לבין ההצלחה: בעוד שון
חתך את ורידיו בתנועות בטוחות וקצובות, מלמעלה למטה, כאילו
קילף גזר, אני ניסיתי לנסר את ורידי בתנועה מהוססת הדומה יותר
לנגינה על כינור. אלא שאז, שון באמת ניסה להתאבד. כך לפחות הוא
טען.

השעה הייתה עשר בערב. יואב החנה את הרכב סמוך לפאב ונשק לי
קצרות. שלפתי את רגליי אל הרחוב, הנייד צלצל. יואב נעץ בי את
אחד ממבטי התוכחה שלו.
שון ואני לא דברנו כבר קרוב לשנתיים, אבל זיהיתי את המספר שלו
מייד. עניתי, במודע הורסת את הערב.
"היי" שון נשמע מסוגף מאי פעם.
"מה קורה?" ניסיתי להישמע תוססת, בוחנת זהירות את מבעו חמור
הסבר של יואב שחיכה לי מחוץ לרכב. אם היה משחק בעצבנות עם
המפתחות או מעשן בשרשרת, היה קל לי יותר, אבל הנימוס והאיפוק
שלו הלחיצו אותי עוד יותר.
"חתכתי את הורידים" אמר ביובש. גררתי את עצמי ברגליים כושלות.
לא ידעתי איך להמשיך מכאן.
"רציני?"
"שני חתכים עמוקים, אורכיים. וכמה שריטות".
"למה?"
"כי נמאס לי" אמר בפשטות.
רציתי לעזוב הכל, לבוא אליו, לחבק, לגמוע את השנתיים שהפרידו
בינינו, שוב להיות החבר'ה שיושבים תמיד ביחד בקפיטריה של
הבניין הרב-תכליתי, לרדת על החברה שלו ולנהל ויכוחים
פוליטיים.
אבל בינתיים, יואב עומד לידי, מעיף מבט מעודן, אבל לא פחות מכך
הפגנתי, בשעון; ושון מספר לי על הפרידה מהחברה, על החרטה, על
חוסר הנכונות מצידה לסלוח. על הבדידות, תחושת האובדן. ואני
מסיימת את השיחה מהר מידי, בחוסר קשב, בקלישאות. אבל זה כבר לא
בגלל יואב, אלא בגלל שאני באמת לא יודעת  מה להגיד.
יואב שתה שתי כוסות יין ואני לוקחת ממנו כמה לגימות. חזרנו
הביתה קצת אחרי חצות. עשינו סקס פרוע שהיה דווקא טוב. ואולי לא
"דווקא" אלא "כרגיל". תמיד היה לנו סקס טוב. ובעודי שוכבת על
הסדין שברח מזמן משולי המזרון, חולצת אברים מיוזעים, הטלפון
מצפצף, ואני מצפצפת עליו ודוחה את מועד קריאת ההודעה.
אנחנו מתחבקים עוד זמן מה, אני מביטה ביואב, גבר יפה, קר
ומרוחק מאוד. אבל בו בזמן מושך כל כך. אני מתכרבלת בחיבוק
המדוד שהוא מעניק לי ומשתדלת להיות לשכנע את עצמי שאנחנו זוג
ולא עוד סתם זיון תל אביבי. כשיואב יצא למקלחת קראתי את
ההודעה.
"שורפות לי הידיים. שמתי אפטרשייב לחטא את הפצעים."
שון פולש ללילה שלי ומשתלט עליו. יואב חוזר אחרי מקלחת קפואה
ומהירה. הוא נשכב, מפנה אלי את גבו. האם רומז לי שאצייר בקצוות
ציפורני לאורך עמוד השדרה שלו, כמו שהוא אוהב? או שמא זהו אות
לכך שבכוונתו לישון ללא הפרעות?
אני מפנה את גבי אל גבו, מתכרבלת בשמיכת הפיקה, חושבת מה לכתוב
לשון בתשובה ונרדמת לקול החריקות המונוטוניות של המאוורר.

אני עושה לשון קניות, מציינת לעצמי עד כמה פתטי שמצבי הכלכלי
שפיר בהשוואה לשלו. או במילים אחרות, עד כמה נמוך אפשר לרדת בת
אביב.
שתי עגבניות, מלפפון, גבינה בולגרית, זיתים במשקל, חלב
ופיתות.
שון בולס מתוך רעב אמיתי, נוגס פיסות גדולות , לועס במהירות,
כאילו אם לא יזדרז מישהו יטרוף את מזונו. אני מסתכלת עליו,
מלאכי הגואל. ככה נראה הנסיך שלי - בלי סוס לבן. המלך הוא
עירום פשוט כי הקופה המלכותית מרוששת. משהו דפוק לגמרי במדינה
הזאת, שבניה, הטובים לפחות על פי הפרמטרים שהיא קובעת, אלו
שזרקו כמה שנים מחייהם לטובת הצבא, אולי אפילו שנת שירות;
אנשים צעירים, חכמים, מוכשרים שסיימו תואר ואפילו שניים;
ממשיכים להלחם על אותו שוק תעסוקה צר בו נטלו חלק בהיותם
סטודנטים, מתחרים בחיילים משוחררים על משרות מתדלקים.
ברקע בוב דילן. אני מדיחה כלים. שון מזמין אותי להופעה שלו
הערב ב"בארבי".

נראה כאילו עבר נצח מאז ההופעה שלו בתמונע, אבל היו אלו רק
חודשיים, ואולי פחות. זמן קצר אחרי שחידשנו את הקשר, הוא צירף
אותי באלגנטיות לחבר'ה שלו, שתינו בירה והעברנו ג'ויינט במעגל.
הזמנתי את יואב אבל כבר אז מערכת היחסים שלנו הייתה במצב
עגום.
את הדרך לדירה שלנו ברמת אביב התחלתי בהליכה מהירה. ליד הרכבת
נשברתי. התקשרתי הביתה אך ללא מענה. חייגתי לנייד. יואב היה
עדיין במשרד. בקולו היבש והמנוכר הוא מזכיר לי את ליל הבדידות
שנחסך ממני בזכותו של שון. בדידות בהיותך לבד היא ללא ספק
צורמת, אבל הבדידות כשאתה מוקף אנשים, צורמת יותר משום שהניגוד
מחדד את הכאב. ובכל זאת, אין כמו הבדידות במחציתו של בן זוג,
או מישהו שאמור להיות כזה. אין כואב יותר מהריחוק וה"לבד"
בהיותך יחד עם מישהו שרחוק ממך גם כשאתם מזדיינים.

עד אחר הצהריים שון עסוק בסידורים בעיר ואני הורגת את הזמן
בקריאת מדריך הרחובות.
"מה קורה חומד?" שאל שון בכניסתו, ממיס אותי כמו קוביית חמאה
על מחבת לוהטת, כמו בכל פעם בה הוא קורה לי "חומד". שון מחבק
אותי ברכות. השפתיים מחפשות חום. הנשיקה הלא ממומשת שלנו
מתהוות סוף סוף, אחרי שנים של היכרות המתח המיני נשבר ואנחנו,
עדיין מתנשפים מהתרגול הארוך בצרפתית מסתכלים זה בעיני זה.
קצוות שפתיי רועדות באופן בלתי נשלט ואני מרכינה את ראשי
במבוכה. הוא אוחז בפני.
"היי, מה קורה? את בסדר?"
איך ברגע אחד הוא הופך אותי לתיכוניסטית קטנה שכל עולמה מצטמצם
לכמיהה בלתי נדלית לאהוב ולהאהב, לבוז להתייחסויות הביקורתיות
הרואות באהבה רומנטית מפלט מסמם ממציאות קפיטליסטית מעכבת
מהפכה, ללעוג לפוריטנים המצקצקים בלשונם בראותם זוג מתנשק
בפרהסיה. להשליך את הכל מאחורי ולפצוח בשביתת שלום על הספה של
שון.
"אם את רוצה לבוא איתי לבאלנס כדאי שתתלבשי" לוחש שון באוזני.

סקס סמים ורוקנרול. הרבה רוק, קצת פחות מזה סקס וסמים עד כמה
היד משגת, הם השגרה החדשה שלי. שינוי קיצוני ביחס למה שהיה לי
עם יואב.
"נו, אז מה ההספק שלך להיום?" שואל שון, לועג על חיידק
הפעלתנות המכרסם בי ולא נותן לי מנוח ("אפילו כשאת נחה, הראש
שלך לא מפסיק לעבוד" הוכיח אותי פעם).
"אז זהו, גמרתי את הספר שלך על שמות רחובות" עניתי.
"מעניין? מועיל במשהו לחיים?" אנחנו צועדים בסמטאות ממוספרות,
נטולות שם. אחרת, אני מאמינה, היה עורך לי מבחן פתע.
"עכשיו, למשל, אני יודעת איך אני מוצאת את עצמי לפנות בוקר 'על
פרשת דרכים' מתקשרת ליואב שיאסוף אותי"
"זה לא חכמה, את זה גם אני יודע" צוחק שון "כי החלטת להתחיל את
הרומן בינינו עכשיו ולא לפני חודשיים. החלטה מוטעית, אבל עדיף
מאוחר מאשר אף פעם". הוא קוטע את עצמו בנשיקה ארוכה על שפתיי.
נשיקה תאוותנית כמו האכילה שלו. ואחר כך, מחזיקים ידיים,
ממשיכים בניתורים קלילים (עד כמה שמאפשרת גיטרת הבס על כתפו).

באחד הערבים, ישבנו, יואב ואני, בפאב הסנובי שלו, שותים יין
מרלו משובח.
עשיתי טעות ושיתפתי אותו בהשקפת העולם שלי בכל הנוגע למוות.
"אני לא מתכוונת לחיות הרבה. שלושים לכל היותר! אחרי כן באמת
אין בשביל מה"
יואב נרתע מעט לאחור, הוא עצמו יחגוג 32 החורף.
"אני רוצה למות כמו הנסיכה דיאנה ולא כמו שימות צביקה פיק.
למות בשיא ולא בגמלאות. תחשוב על דיאנה, מתה כשהיא עדיין לא
זקנה ולא מכוערת, עדיין סינדרלה. מוות נוצץ עם מאהב אקזוטי
במכונית יוקרתית! אם הייתה מתה עכשיו, הייתה הופכת לדמות פתטית
שנבעטה מבית המלוכה לטובת מאהבת מזדקנת שמחזיקה לאורך שנים
בתואר ה"סאן" כבעלת הטעם הרע  בלבוש. זו בדיוק הסיבה לכך שאני
לחוצה כל כך, ממהרת, מנסה להספיק הכל. So little time, so much
to do " אני מסיימת בקול מצפצף "אתה יודע מי אמר את זה?"
"זו לא מטבע לשון? אמרה עממית , מה שנקרה?"
"מאיזה סרט?" הקשתי. חזרתי על המשפט בקול כמו בסרטים מצוירים.
גם הפעם לא ידע לענות לי.

ההופעה הייתה מדהימה. במקומונים כתבו באותו סופשבוע ששון נתן
הופעה מדהימה "כאילו זו הפעם האחרונה שלו על הבמה והוא נותן את
כל האנרגיות שלו לקהל", מה שהיה נכון. הביקורות היללו, אבל כל
זה קרה אחר כך. באותו ערב, ישבנו שוב, עם כמויות בלתי נדלות של
אלכוהול עובדים בשיטת הסרט הנע (מכססים, מגלגלים ומעבירים
שאכטות).
היה זה ערב נפלא, אפוף צחקוקים ונשיקות. השיחה נגררה למשחק
טריוויה. הייתי הראשונה לסובב את בקבוק הבירה המרוקן שעל פי
מוצא פייתו נקבע מי שואל ומי נשאל.
"מי אמר So little time so much to do?" הפניתי את שאלתי לשון.
והוא ענה מבלי להניד עפעף:
"ג'רמי, ה- nowhereman מהצוללת הצהובה"
נשקתי לו מאושרת.

ישבנו על הגג המשקיף על כל תל אביב, או לפחות האזורים הטובים
שלה. הרבה אורות דלקו ברבי הקומות המפלצתיים של רמת גן,
והידיעה שאחד החלונות המוארים הוא משרדו של יואב לא הטרידה
אותי. פשוט הייתי מאושרת.
היה זה תורו של שון לשאול אותי.
"ספרי לנו, למה קוראים לרחוב "על פרשת דרכים" כך?"
חייכתי.
"הוא קרוי על שם מקבץ המאמרים של אחד העם. וחוצמזה, זו באמת
פרשת דרכים: תל אביב, רמת גן, חיפה..."
"דוס-פואה. תשובה מלאה" אישר המתופף וסיבב את הבקבוק.

הנה אנחנו חבורת כלומנקים שיושבים על הגג, מתגרים בגורדי
השחקים של תל-אביב אבל יודעים, בינינו לבין עצמנו, שיותר נמוך
אפילו בתל אביב אי אפשר להיות. לובשים פוזות של פריקים, מדברים
בשפה שמתערבבים בה מילים של שבת (מהבית או מהפסיכומטרי),
מושגים לועזיים (מהקורס בפסיכולוגיה חברתית) וסלנג אמריקאי
(שדובק בצופי טלוויזיה כבדים).
אנחנו, חבורה של לא כלום, האמינים שאנחנו הרבה, בורחים מעצמנו,
אבל מתעקשים להאמין שאנחנו מתמודדים עם החיים היטב.
אבל שון מkקק את אפרכסת אוזני ולא איכפת לי להיחנק מהזית שאני
אוכלת בזהירות מבלי לנגוס בגלעין, ולמות מוות פרוזאי, מזית לא
מגולען, על גג בתל אביב האפורה, עוד לפני שהפכתי להיות מישהו
באמת.