אני אוהב אותך. מה לא הייתי עושה בשבילך, בונה לך בית, עושה לך
ילדים, אפילו מרוויח איזה כמה מיליונים בעבודה שאני שונא אבל
עובד בה רק בשבילך. בחלומות הכי טובים שלי הייתי יושב אתך מול
השקיעה, מחזיק לך את היד בין שני כסאות הנוח, ואת תירדמי כך,
כמו אז באכזיב.
וכן, הייתי נותן לך את החיים שלי, מקריב אותם. לחטוף כדור
בשבילך, לקפוץ על רימון. הייתי עושה את זה בלי להסס בכלל.
אפילו לא שנייה.
ואז החלטת שאת עוזבת, אמרת שאת לא מצליחה לאהוב אותי, וכל זה
כי אמרתי שאני אוהב אותך, ואת נלחצת שאת לא עומדת בקצב. דרך
אגב, כבר אמרתי לך שאני מטומטם שאמרתי לך שאני אוהב אותך? למה
לא יכולתי לסתום את הפה?
לא משנה. עכשיו אני חושב על הכדור הזה שעלי לעצור בגופי, ואני
אוהב אותו, ואני כל כך רוצה שהוא יבוא. או אולי איזה פיגוע
באוטובוס, ככה גם לא יישאר ממני הרבה. אבל בלב אני יודע שאני
אופטימי מדי. כדי למות, את הכדור אני אצטרך לספק בעצמי. אני
רוצה להיות כלום, כלום לא מרגיש. הכאב הזה של הריסוק, כמו לגרד
גלד. חייבים לעשות את זה, זה מעקצץ. לא איכפת לי מה יגידו. אני
אהיה מת. אני לא אספור דמעות של אף אחד. רק את, את שהיית
המשמעות של חיי, את שהוכחת לי שלחיים אין משמעות, רק ממך איכפת
לי. את תבכי עלי כשאמות? את תאשימי את עצמך? אל תאשימי את
עצמך, אל תאשימי, אל תאשימי, אל תאשימי!
אני אחיה! בסדר? אני אחיה. או אולי בכל זאת? לא, לא, אני אחיה.
אני אחיה, למרות שאין לי בשביל מה כבר, וכל שניה שתעבור אני
אקריב בשבילך את הדבר היקר מכל, את המוות.