"בואי", הוא הושיט את ידו ואני לקחתי אותה, נפעמת מהציווי
בקולו ומנסה לאתר גוון חמים יותר של קרבה.
אבל הקול עשוי כל כך הרבה שכבות, וחמימות ידו היבשה מילאה את
תודעתי וכאילו פערה פתח בלבי שממנו הדם קלח בתוך גופי, מציף את
כל כולי ומטפס אל פניי החיוורות, צובע אותן בסומק עדין.
מזל שהחושך עטף אותנו והוא כלל לא הביט בי אלא משך אותי אחריו,
הייתי רוצה לחשוב - בעדינות, אך למעשה אפשר לומר שהוא כמעט גרר
אותי בעקבותיו, מנסה - וראיתי שהוא משתדל - להימנע ממילות
זירוז, וגם אני נמנעתי מלהזכיר באוזניו שצעדיו כופלים באורכם
את שלי והמאמץ שהשקעתי בהליכה-ריצה הזו בוודאי עולה על שלו.

השמיים כבר לא היו כחולים-אפורים ואור כתום החל להתהוות באופק
המזרחי.

כאן הכל היה הפוך.
הים הגדול שלפנינו הוא שנצבע בצבע הזריחה ואני חשתי נפעמת
לגלות, בפעם הראשונה בחיי, שלא תמיד השמש טובעת בים. לפעמים
היא גם צפה ועולה מתוכו.
גם הריח...
לים הזה היה ריח שונה מזה של הים שלי, הכל כך רחוק. או אולי
היה זה ריחו של הבית? כבר כמעט שנה שלא חשבתי על הריח הזה,
הממשות הזו שחמקה ממני.
תמיד ידעתי שהריח הוא החוש הממשי ביותר. את כל שאר החושים
האחרים אפשר לנטרל, אבל חוש הריח קשור בדרכי הנשימה שלנו,
במהות קיומינו, אם תרצו.
וגם אם נרצה וגם אם לאו - הריח לכולנו הוא כמו חוש המישוש
לעיוור, המכיר היטב את ביתו אך במקום זר הוא מגשש דרכו.
וכך בדיוק הרגשתי עתה.
כמו עיוור החש שהרהיטים בביתו הוזזו ממקומם, חשתי אני לפתע,
בצורה כמעט מהממת, שהריח הזה, והים הזה - כך זה לא צריך להיות.

הים שלי לא מריח ככה, והשמש שלי לעולם תהיה הגיבורה הטראגית
שצוללת למעמקים בסוף המחזה ואחרי צועד הלילה השחור.

ולפתע הבחנתי שנעצרנו וסוף סוף אנו עומדים, מבוססים בחול הרטוב
וגל אקראי השואף לחוף מצליח ללחך את כפות רגלינו היחפות.
"אני רוצה שתישארי", שמעתי אותו לצדי, וכאשר הסתובבתי אליו גם
הוא הפנה את גופו אל שלי וראיתי איך ראשו שהתנשא מעליי מתחיל
להיצבע בזריחה זוהרת, ועינו השחורות ממצמצות באור.
"נגור ביחד", הוא לקח את ידי השנייה, "אולי גם חתונה".

אבל אני כבר לא שמעתי דבר. רק מבטאו הזר צרם באוזניי.
ואז, כאשר השמש החלה לדגדג גם את ראשי שלי ועקצוצים של נקודות
חום השתלטו על פניי, הבנתי שגם זריחה יכולה להביא עמה סוף,
וידעתי שהגיע הזמן לחזור הביתה.