אחרי שהאוטובוס עבר
כעסתי מאוד שאיחרתי
כשאני כועס אני מביט לאדמה
ושואל אותה - למה זה גורלי
לאחר ולפספס - תמיד.
ובשניה הזאת שמעתי רעם, קול עצום
שמעולם לא שמעתי
לא הבנתי למה שיערות ראשי זזו בפראות.
שקט מפתיע שרר סביבי חשבתי
שהעולם עצר לכת, ואז...
התחילו היללות. יללות הכאב
יללות צעקה שאילולא שמעתי אותן בעצמי
הייתי בטוח שזה חלום,או אולי סרט אימים
של במאי חולה. את המילים ששמעתי לא אוכל
לתרגם או לכתוב. מילים מעורבבות ביללות כאב
וגשם של דם נחת עלי ואבנים אדומות,ברזל חם נופל
צפירות של יום הזיכרון. עיניי נעצמו
איבדתי את ראשי לדעת, וכשפקחתי את עיניי
ראיתי מסביבי אחים רופאים ואחיות.
הבנתי שבפעם הזאת חיי ניצלו כשאיחרתי
את האוטובוס, וגורלי לא כל כך אבוד,
כל פעם שאאחר אזכור שאולי זה לטובה.
וקיבלתי את חיי במתנה.