זה לא הייה אמור להיות ההספד שלך.
רק היום בצהריים עוד חשבתי על לכתוב הספד לעצמי, במין ציניות
די כנה בגלל 4 שנים של כלום, בלי אהבה, בלי כוח.
חשבתי על מי יבוא ולא יבוא ללוייה שלי.

ראיתי אותך בסה"כ אולי 10 פעמים במהלך החיים שלי .
הפעמיים האחרונות השאירו בי סימן.
בפעם הראשונה, לפני חודשיים, בבר מצווה של הבן של מאיר, ראו
עליך את סימני המחלה, אבל החיוך על הפנים, ולפי איך שרקדת, כל
מי שראה אותך ידע שהמחלה הזאת קטנה עליך וזה רק עניין של זמן,
המפלה שתנחיל לה .
איך לך מושג איך התגאיתי בך.
בפעם השנייה, ביום שבת האחרון, בבית החולים בנהריה, כבר לא
היית אתה.
בן 69, בערך 40 קילו בגלל הסרטן המקולל הזה, יושב על הכיסא עם
עירוי מחובר ליד.
האחות אמרה שלא אכלת כבר שבוע ואפילו מים אתה בקושי שותה.
רצו לחבר לך צינור כדי להאכיל אותך דרך הצוואר, אבל לא הסכמת
כי אמרת שזאת לא דרך לחיות.
לכל שאלה שנשאלת, רק הנהנת עם הראש ל"כן" ובעיקר ל"לא".
אשתך אמרה לי שביום שישי ביקשת מהאחות שתתן לך זריקה וזהו,
לגמור עם הכל.  צרחתי מבפנים ודמעה קטנה עלתה בעין, אבל לא
נתתי לך לראות אותה.
נישקתי אותך לשלום, מנחש שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותך,
אבל עדיין מקווה לנס.
היום, יום רביעי, סבתא התקשרה והודיעה לי שב- 16:00 נפטרת.
מחר הלוויה.
זה לא הייה ההספד שלך, נשו.
תשמור עלינו מלמעלה.
יהי זכרך ברוך