אני מצטערת. אני כל כך מצטערת. לא רציתי להטריח אותך להגיע.
באמת, לא הייתם צריכים. אוי, תפסיקו. איפה מירב? לא באה. יופי,
היא צריכה לשמור על עצמה בהיריון הזה. לא נעים לי, באתם
מרחוק.
רוצים לשתות משהו? חם היום, אתם יודעים. אני כמעט התעלפתי
בלוויה.
החום הזה, הלחות, כל האנשים שחיבקו אותי ולא נתנו לי לנשום.
די, אל תיעלבו, לא זיהיתי אף אחד. אתם בטח חושבים שכמו בסרטים,
כיסה דוק של דמעות את עיניי הגדולות ומלאות היגון, אבל זה לא
מדויק.
חוש הראיה עבד מצוין, ורק עכשיו אני מרגישה ששילוב של שמש
ישראלית, עדשות מגע ומלח מזוקק הוא קצת לא נעים.
לא הצלחתי לקשר את הפנים לשמות, כי קיבלתי סוג של נכות נדירה.
באופן מיידי, לפני שהבנתי מי אתה, כבר הרגשתי. ידעתי את מי אני
אוהבת ואת מי לא. היו לי קצת הפתעות הכרתיות פתאום, וכל
תת-המודע שלי צף למעלה בגלל זה. פשוט קבלתי הלם תחושתי שאיפשר
לי לחזות מי עומד לחבק אותי ומי רק היה רוצה, אבל עדיין מובך.
איבדתי את שאריות המבוכה שלי.
לא זוכרת מי אתם, ואם באתם עם הזוג בפינה או עם החבורה המקפצת
מסביב. רגע, אתם מכירים?
אלונה, את צריכה טרמפ? גשי לאיש עם הכובע, הוא בעלה של אמא
שלי, הוא יקח אותך. לא, לא אכפת לו. בשביל זה הוא פה. לכי, לכי
לשם והכניסי קצת טעם לחייו.
אז, מה? ידעתם? ניחשתם? אני לא, זאת היתה מין הפתעה כזאת. לא,
הוא לא היה מכור לסמים. לא, הוא לא ספורטאי מקצוען. לא, שום
דבר לא הטריד אותו במיוחד באותו לילה. אח גדול ואפאתי, כרגיל.
היי! מה את עושה כאן? מי הודיע לך? אבל את עובדת... אפרת,
אמרתי לך לא ליצור בהלה מיותרת. מה כבר קרה. רובכם אפילו לא
היכרתם אותו.
לספר? שוב? טוב, אני כבר ממש טובה בזה.
יום ראשון. שביזות יום א' שנחתה קצת מאוחר. בדיעבד, ברור שכל
אחד במשפחה הרגיש קצת לא טוב או התעורר מאיזה חלום רע. תחושה
מקדימה ונבואית, כמובן, שמבוססת על קשר נפשי עמוק עם המנוח
המיועד.
בכל אופן, נרדמתי סוף סוף, מבטיחה לעצמי שהלילה שום דבר לא
יעיר אותי. יום גדול מחר, חשבתי לעצמי, נפרדים מכולם.
שנתי שאפה להיקטע, אבל אני החזקתי בה בציפורני ברזל. הטלפון,
כרגיל, צילצל וטירטר, ואני, כרגיל, השתקתי והתעלמתי.
פתאום, כמו בסרט אימה גרוע, דפיקות נמרצות בדלת. מזה כבר לא
יכולתי להתעלם. הסתכלתי על הסלולרי כדי להבין מה השעה, דבר
שלקח לי דקות ארוכות. הייתי כל כך עייפה, שלא הבנתי באיזה מסך
אני נמצאת, ולמה אני רואה את התאריך. לא, היום לא הרביעי,
חשבתי בחוסר היגיון, היום השמונה עשרה. צריך לכוון את התאריך.
אה, עכשיו ארבע ושש דקות. מה? למה? איך? מי שם?
- גילי, תפתחי.
מה אתם רוצים? אני לא זוכרת שהזמנתי אורחים.
הם אמרו לי שאחי קיבל מכה והתעלף, ושאני צריכה לחזור הביתה.
אמא רוצה שאני אחזור. אמא לא היסטרית, היא מבינה עניין. תגידו
לה שתשפוך לו מים על הראש והוא יתעורר. טוב, נו. אפרת, תגידי
לטלי שאני אחזור כמה שיותר מהר, ותתקשרי למפקדת, אבל רק בבוקר,
אל תעירי אותה. אה, ואני אדבר איתך בקשר לפעולה, הכל מוכן, רק
צריך לארגן את הציוד. נדבר.
כשהגעתי הביתה וראיתי את אמא שלי עומדת במרחק של פחות מקילומטר
מאבא שלי, הבנתי שמשהו אולי קצת חרג מהחוקים שעמלנו לשמור
שנים. כולם מחבקים אותי. אני מתחילה להבין. לא מבינה. מבינה רק
כשאבא שואג לי על הצוואר כמו חיה פצועה. זה כואב לי. תפסיק.
אני לא מכירה אותך. איפה אחי? למה הוא בחדר? קחו אותו לבית
חולים! למה הוא על הרצפה? איך הוא אמור להתעורר ככה?
נכנסתי הביתה. הבית ריק, ומלא אנשים. איזה יופי, כולם כאן.
למה, למה כולם כאן, אלוהים, רק שש בבוקר, מה קורה פה, מה קורה
לי, די.
- אפרת, אני חושבת שאני כבר לא אחזור בכמה ימים הבאים. ההורים
שלי צריכים אותי פה או משהו כזה.
ההרפתקה הגדולה של חיי עומדת להתחיל. השיבעה של אחי הבכור.
קחו אותי לאתמול. לא כיף לי פה, אמא.