באותו יום של אושר:

כששי פגש את ג'ו ירד גשם. ירד גשם וניו-יורק נראתה מעצבנת
מתמיד. מעצבנת מלפני יומיים כשהוא יצא מהמטוס עם אמא ואבא,
יודע שזאת לא החופשה שהוא אמור לעשות, שהוא מבוגר מידי בשביל
טיול עם ההורים ושהוא צריך להיות עכשיו בדרום אמריקה, בטיול
סטנדרטי רחוק מהצבא וקרוב לישראליות כמו שדיבר עליו עם חברים
מהצבא. הוא שונא את ניו יורק, לא נראית לו משהו בכלל. "כמו ת"א
גדולה" הוא אמר ואמא שלו התעצבנה ואמרה שאין מה להשוות. הוא
הלך עם ההורים למלון חמישה כוכבים עם פעילות לילדים ופחד לאכזב
ולהראות שהוא לא מתלהב מהבריכה.

עכשיו:

שי ויוני יושבים במקדונלדס. יושבים, אוכלים, לא ממש רעבים אבל
תמיד אפשר לאכול איזה המבורגר. הם עושים את זה כבר שנים
(מהחטיבה בערך) ועכשיו הם כבר אחרי צבא. תמיד מצאו זמן ותמיד
זה מקדונלדס. אותו הצ'יפס, אותו ההמבורגר המוגדל, אותו קינוח
שמקבלים תמורת כרטיס קולנוע וזה נראה כאילו זאת כמעט אותה
השתיקה.

גם הנושאים של השיחה שבאה לפני השתיקה נטחנו כבר בכל שנות
החברות הארוכות. כשטוב
וצוחקים אז הנושא הוא כלום כי כלום זה קל, זורם וכיפי. מידי
פעם, כשמשעמם הם מזכירים את אלוהים, כשהם היו קטנים יותר זה
היה בשביל הדרמה, שהם גדלו זה הפך בשביל הבדיחות השחורות. הם
גם מדברים על להקות רוק כבדות. פעם היו מדברים על כמה הם
אוהבים אותם והיום צוחקים בגעגוע על איך הם אהבו בכלל להקות
רוק כבדות, ואיך הם היו לובשים בגדים שחורים ותכשיטים מצחיקים
והולכים מכות במסיבות כשכולם היו משתכרים. אבל הם לא היו
מזכירים את המילה "פריקים" או חס וחלילה צוחקים על המילה הזאת
כי כמו פעם גם היום הם נעלבים ממנה.

כנראה שזה בגלל שהיום הם פריקים מסוג שונה. הם נשענים אחורה על
כסאות הפלסטיק ומביטים למעלה אל תקרת הקניון, בעיצוב אמריקאי
כמו ששי אוהב. תקרת מראה מצופה אלומיניום ואפשר לראות בה את כל
קומת האוכל משתקפת. הם מבחינים בזוג צעיר צעיר, יפים וחמודים
ובטח ראשונים זה לזה, נראים בכיתה ט' מצתרפתים בלהט לידם,
מביך. היום יוני ושי כבר מעבר לזה. הם נמנעים מהנהנתנות הזאת
והתהילה שנגרמת מתשומת לב שזוכים בה ה"פריקים" היום הפריקיות
שלהם היא סמויה יותר, יומרנית הרבה יותר וחסרת כל תמימות. היום
הם ביקורתיים יותר, אמיצים יותר, וחושבים יותר ובדרך חיים
הזאת) לפי תיאוריה שגובשה פעם בשיחת טלפון שהייתה להם תוך כדי
אבט"ש של יוני בצבא( הם גם משיגים יותר. כמו נזירים שאיכשהו
תמיד השקט שלהם הוא שקט יותר חזק מהשקט שיש לכל אחד אחרי סקס
מדהים. לא צריך ספורט, ים, כדורגל, זיונים, בנות, או דברים
יפים שבאופנה מחנויות. גם לא צריך להבליט את זה, לא לשתוק מתחת
למשקפיי שמש ולא לעשות שיחות מפולספות קולניות בבתי קפה אלא
המקום הטבעי, המנזר הקדוש מכל הוא דווקא כאן. על שולחן
מקדונלדס בין שולחנות מקדונלדס אחרים, בין הערסים שבקניון פתח
תיקווה. עם ההמבורגר ושאריות הפופקורן הם לא נראים שונה אבל
בלי לדבר על זה יותר מידי וטפו טפו טפו בלי עין הרע הם לא כמו
כולם. שיהיה, הם אפילו פריקים.


כבר עברו כמה חודשים מאז השחרור ובאה האכזבה שהחיים שאחרי
הצבא לא הופכים למושלמים רק כי אין צבא בהם. שי כבר טס לחו"ל,
אומנם עם המשפחה, אמנם לשבוע אבל ההנאה שלו בחו"ל והניצוץ שהיה
לו בעיניים שדיבר על זה רק דיכא את שניהם. הם בוהים זה בזה
ובהמבורגר בייאוש גרוע מזה הקבוע של השעמום. בבת אחת הם נותנים
לזה לחלחל,השתיקה הצינית הזאת איבדה את הקסם שלה אבל במקום עצב
זעם משתלט על שניהם. יושב בשולחן הזה בן זונה בוגד שהרס הכול.
דפק חברות של מאה שנה.



באותו יום של אושר:

הוא ברח מההורים בשקט, הם יצאו לתיאטרון והוא אמר שהוא רוצה
לשבת בסנטרל פארק ולחשוב. "אולי גם לכתוב" הוא אמר, ואמא שלו
חייכה. יוני היה כועס עליו אם היה יודע איך הוא יושב שם בשיא
הפוזה עם מחברת מעוצבת וחומה מעור, ומנסה לכתוב, לשרבט. יצא רק
קובייה שקופה ואיקס מיקס דריקס. מולו עמדו חבורה של בנים
שדיברו במהירות באנגלית שנראתה לשי מגוחכת ומושכת הם עישנו כל
כך מהר שהיה קשה להבחין אם הם פיתחו סוג של מיומנות חדשה למצות
במהירות סיגריה או שפשוט לא לקחו לריאות. נראו קטנים משי
בלפחות שנה. היה ביניהם אחד שלא דיבר הרבה, הלך מהר והיה די
ברור שבמקרה שלו הוא כן הצליח ליהנות מהסיגריה. הוא צחק
מהבדיחות של כולם צחוק עצבני ולחוץ, כאילו הוא חייב ליהנות מהר
ועכשיו כי יש לו משהו חשוב לעשות אחר כך. היה לו שיער חום בהיר
עד לכתפיים ועצמות לחיים מצחיקות במושלמות שלהן. הוא לבש ג'ינס
וזקט עור חום. שי היה מהורהר, חשב על זה שהוא יושב על ספסל
עכשיו ונזכר בסצנה מפורסט גאמפ שראה, איך ההוא ישב על ספסל
והתעופפה לה נוצה. והוא התחיל לצייר אותה עכשיו, תוך כדי שהוא
בוהה בעצמות הלחיים הקומיקסיות האלו, שעומדות יציבות בעוד עור
מתכווץ סביבן בצחוק עוויתי. הנוצה, בדיוק כמו הקובייה והאיקס
מיקס דריקס, קיבלה מן יופי מיוחד בעיני שי, אבל בניגוד לקובייה
הוא לא נבע רק מהמצב רוח והעובדה שהיא צוירה בחו"ל. הוא שם לב
שבסיס הנוצה נראה כמו עמוד שדרה ועליי הנוצה מזכירים הצללה של
ישבן בלי להיות מודע לזה ותוך כדי שהוא בכלל עסוק בלתהות אם
ייתכן שלכל האמריקאים יש עיניים כחולות או לחלופין שלכולם יש
עדשות, ההשראה חדרה פנימה, כאילו באה באורניה על פוזת הכתיבה
שלו והוא זרם איתה והמשיך לצייר ישבן שיצא קצת רחב וגברי.


עכשיו, שי:

יכול להיות שהבוגד הוא שי, בעצם הוא די בטוח בזה עכשיו. הוא
יודע בליבו שהוא שיקר ושיקר כל החיים. זה לא שהיה ממציא עולם
אחר זה פשוט שהיה שותק. ויותר גרוע מלשתוק הוא נתן ליוני לדבר.
לפלוט משפטים מטומטמים על "אורגזמות אפלטוניות" או "סיפוק
אינטלקטואלי", להאמין באושר השיכור שלו תוך כדי שהוא צוחק
ואומר שאם הם היו גיבורי על אז וודאי הם היו נזירי על מעופפים
בשמיים. הוא מרגיש את הצביטה בלב הזאת, כשהוא נזכר במבט של
יוני אחרי סרטים שהיו רואים. סרטים שהם לא סרטי איכות מובהקים
וגם לא סרטי סוכר ממוסחרים אלא סרטים של תחכום בגרוש, שנאת
עולם זמנית, שוברן לב גברי. כמו FIGHT CLUB שהיה הסרט האהוב
עליהם או EDAPTETION שהם ראו ממש עכשיו. ניצוץ של מחתרתיות
ניצוץ של אומנותיות והעובדה שבדיוק כמו שהם רצו להיות, איש עוד
לא סימן אותם כפוזה. יוני היה אומר שקהילת המעריצים של הז'אנר
הלא קיים שלהם חיים לדעתו בלונדון. ושי רצה לשתף פעולה, ויום
אחד כשהוא היה בשמירה וחולה הוא פשוט בכה ליוני בטלפון ואמר
שהוא מת לנסוע איתו רחוק לעם שלהם. "העם שלהם" עכשיו יש לשי את
הכאב הכי גדול, האשמה מופיעה שחור על גבי לבן. הוא ניצל את
יוני בשביל המסע הקשה וכשהגיע ליעד הוא נטש אותו, קפץ קפיצת
ראש לתוך ה"נהנתנות הזאת" והכוונה הטובה לא משנה כלום. כשיוני
דיבר על דבר אחד שי חשב על דבר אחר. למרות שלקח לו הרבה זמן
להודות בזה כי באותו רגע הוא פשוט אהב אותו ונהנה להסתכל עליו
מדבר על לונדון.

יום של אושר:

אף פעם הוא לא היה טוב בפרופורציות גם לא משהו בלהעתיק דברים,
כמו נגיד כד פרחים שפעם ניסה להעתיק בשיעור ציור אבל פתאום הוא
גילה את זה. יכול להיות שכישרון כן עובר בתורשה ואמא שלו
מציירת אז אולי. הוא אפילו הצליח לאבחן שהצד היותר חזק שלו
צריך להיות ההצללות, כי הצללות בציור הזה הם ברמה די גבוהה,
הגב מוצלל היטב הכתפיים מבריקות רק מעט עצמות הלחיים חודרות
מהפרופיל ועשן הסיגריה שספק ומשתלב עם העלים ספק מכסה אותם מלא
גוונים. שי נלהב בפעם הראשונה בטיול, חבורת הבנים כבר הולכת
ומשאירה אחריה ערימות קטנות ונפרדות של אפר סיגריה וצרור
מפתחות.שי צובע את העלים בציור עם קצת בעיות בפרופורציה אבל
איזה אור!
רעש ריצה לחוצה מימינו קוטע את הציור שלו. הבחור שצייר רץ
עכשיו לעבר הספסל, מרים את צרור המפתחות ומחייך, מקפיץ אותם
באוויר ותופס אותם באגרוף.
שי בוחן את היצירה מול האמת. בציור הוא נראה חסר פרופורציות
ומאבד הרבה מהיופי (חוץ מההצללה, שכמובן, לא רעה) רק בעמוד
השידרה שם נמצאת הנוצה המקורית שצייר בהתחלה יש משהו יציב
ומדויק, פרופורציוני ממש כמו במציאות. איך שהוא הוא הצליח
להעתיק עמוד שידרה שלם של בן אדם במדויק! הוא היה גאה בעצמו.
"בן אדם מוכשר" אמר לו באנגלית ג'ו, מביט בציור מעליו.


עכשיו,יוני:

יוני התלהב מ EDAPTATION ושי לא. יוני לא התווכח, בניגוד לכל
הפעמים.
הלהט של הוויכוח לא יהיה אמין ולא יהיה שום טעם. כמו הוויכוח
מלפניי שבועיים שיוני אמר לשי שלדעתו כל הקטע של ה"לצאת
מהארון" הזה הוא אופנה והוא לא מבין למה כל העולם התחיל לשחק
בזהויות שלו שאין סיכוי שהן כל כך רופפות. שי צחק, הצחוק מהדהד
במרירות בראשו של יוני. זה הכול נראה כמו קומדיה עליזה של
טעיות על חשבונו. איך? איך יכל שלא לקלוט את הסימנים? ועכשיו
בדיעבד, כשהוא נזכר בכל משחקי המילים, כל חצי החיוכים, איך
כולם עקביים כמו קמפיין: הבגדים שלובשים, הצבעים שבוחרים, איך
שהולכים, איך שמדברים איך שרוקדים, איך הוא לא
ייחס חשיבות לדבר. הוא רצה להיות בזוית של שי, הזוית המשטה,
הזוית המביימת, זאת שרושמת את הפאנ'ץ ליין. וכן יוני הרגיש
איפה שהוא באמת נבגד. אבל עכשיו כשחשב על זה, כשחשב על הבגדים
וההליכה והריקוד. כל הדברים שלעולם לא היה איכפת לו מהם אולי
בגללם, בגללו, אולי בגלל הפחד הזה שלו מה"אופנה", מה"נהנתנות"
הוא לא הכיר את החבר הכי טוב שלו."כזאת בועה" הם היו חושבים על
עצמם והיו אומרים עליהם."זוג הפריקים" היו מקבלים אותם כשהיו
בחטיבה בדיסקוטקים אבל איזה ביחד ואיזה נעליים שי היה פריק
יוני היה פריק מפלסטיק. שי היה היחיד שבאמת שונה שבאמת מצליח
להסתכל אחרת מהחברה.

יום של אושר:

ג'ו "מר תחת נוצה" כפי שכתב עליו אחר כך ביומנו האינטרנטי, גנח
מעליו במבטא אמריקאי שקצת שעשע את שי, גניחה ארוכה ואז ירד
מעליו וחייך בגומות חן. הם דיברו קצת אחרי "היה טוב", "היה
מדהים" ואז שיחת נפש כי לג'ו היה ממש מצב רוח. הג'ו הזה אהב
קצת יותר מידי לדבר, שי חשב, ובעיקר על עצמו, שי בהה בו כמו
בתוכנית לילה מאוחרת. הוא כבר עשה הכול עישן את כל הסמים עשה
את כל המין היה הפריק ששי רק חלם להיות. הוא הבריז מבית ספר
וניגן ברחובות כשהוא עשה את הבגרות במתמטיקה 5 יחידות. זיין את
כולם, אהב את כולם, הלך מכות עם כולם "הכול גדול פה
באמריקה" שי אמר לו והצטער מיד על שהסגיר את חוסר הביטחון שלו.
ג'ו חייך ואמר שהוא לא רוצה לזנוח את שי. הוא ליטף לו את הלחי
לאט ואמר בקול עבה "אני לא רוצה שתחשוב על כלום"
וכשג'ו ירד לו, כשירדו לו בפעם הראשונה שהירידה הזאת היא הכי
הרבה אהבה שאי פעם עשה, הוא
לא חשב על כלום.

יוני,עכשיו:

"להסתכל אחרת מחברה" הוא נתקע על המשפט הזה ובפרט על המילה
הזאת "חברה". מורים ופסיכולוגים והורים מבועתים מנסים להבין
כבר שנים מה הבעיה שלו איתה.
" זאת חברה של פוגים קטנים וכסף גדול, גבירים ועבדים ונואשים
שונים. הסגידה הזאת לשעון והצבא המזדיין בתחת הזה" ניסה להסביר
להם באחת מהטיוטות לאחד ממכתבי ההתאבדות שלו. שי הבין אותו הוא
יודע את זה. שום בגידה שבעולם לא תשכנע אותו ששי לא שנא כמוהו
ואיתו את החברה הזאת. הם היו מדברים על החברה הזאת כל כך הרבה
ואיפה היא עכשיו ?
והאים הצליחו באמת להיבלע כך בתוכה ? האים יום אחד יפסיקו
להיפגש אחרי הסדר ולקלל ביחד את קרובי המשפחה השנואים עליהם,
לקטר על האימהות שמנסות למלא כל סדק בין אם הוא קטנטן וזניח או
חור בלתי ניתן לתיקון באוכל עצוב וריקני כמו ההמבורגר הנגוס על
שולחן המקדונלדס הזה, האים במקום זה הם יפנו למיטתם נאחזים
בגוף זר ?
רק אתמול בבוקר הוא היה בטוח במאה אחוז שלא. שזה שניהם כמו
תמיד,פריקים פריקים פריקים בנאמנות נצחית.

אבל האמת היא שבכיתה ז' כשרק הכירו זה לא היה רק שניהם. הייתה
להם חברה טובה מצחיקה ויפה וקראו לה יעל והם היו שלושתם
מסתובבים יחד. אבל ליעל היה חזה מאוד מתפתח לגילה והיא סבלה
בגללו הרבה עד שזה כבר נהיה בלתי אפשרי להעביר איתה את ההפסקות
בגללו. כל הזמן היו עוברים בנים וצובטים לה אותו ומעירים
היערות וממציאים לה ולהם שמות ויוני אמר לשי בטלפון שזה לא
הולך ככה ושצוחקים גם עליהם בגללה ושהוא שונא את הבית ספר הזה
ושי אמר שזה באמת נורא.

יוני התחיל להיות ציני וביקורתי כלפיי יעל והם רבו. אפילו
הייתה תקופה ששי רב עם יוני בגלל איך שהוא התייחס ליעל אבל
אחרי כמה זמן יעל עברה בית ספר ושי ויוני השלימו. יוני לא ממש
חשב על זה מאז אבל עכשיו שהוא חושב על זה הוא מסתכל על עצמו
שונה. בשיא הפתטיות, לבד בתחתונים בחדר עושה ביד וחושב על החזה
של יעל כמו כולם, כמו כל הבנים המטומטמים שהציקו לה. ושי לא
היה ולא יהיה לעולם כמוהו הוא היה טהור עם זרע נקי וכשהוא ריחם
על יעל הוא ריחם עליה וכשהוא הסתכל עליה הוא הרגיש פריק שאו
בדיוק כמוה, ואם כבר חושבים על זה היום אם היה אמור להיות זוג
פריקים סמויים אמיתיים שיושבים עכשיו במקדונלדס זה אולי היה
צריך להיות יעל ושי ולא שי ויוני. יוני הרגיש בוגד עכשיו בדיוק
כמו שהוא הרגיש ביום שבו יעל ושי רבו איתו ביחד.


השתיקה כבר הייתה ארוכה ומגוחכת. זה גרם להם לחייך במבוכה
"אולי זה רק שלב" הם חשבו.
סך הכול רק אתמול בלילה שי אמר ליוני שיש לו משהו לספר לו. הם
יצאו לבית קפה ושי עוד לא אמר כלום ואז באוטו, בדרך חזרה הביתה
שי אמר ליוני "אני הומו" וכמו בלון שלא התפוצץ אלא התרוקן לאט
לאט מאויר התרוקנו השיחות החוזרות הזיכרון שלהם רוקדים פוגו
ורוצים להשמיד את העולם ביחד והפעם הראשונה של FIGHT CLUB
כשהרגישו שרק הם שניהם והסרט הזה יודעים משהו על העולם הזה
שהוא לא יודע. ועכשיו האוויר המתוק של הבלון כבר התעדה ושי רצה
לספר לחבר הכי טוב שלו שעבר עליו יום של אושר בניו יורק אבל
שתק.

יום של אושר:

הוא צעד למלון עובר דרך הסנטרל פארק ב 5 וחצי בבוקר. מביט
בזריחה, לא בטוח אם האושר שהוא מרגיש הוא סתם כי קיבל מציצה
טובה בפעם הראשונה בחייו או בגלל הזריחה. או בגלל שפתאום יש לו
חשק להיות הכי חזק בעולם ולספר לכולם ולחבק את כולם שהוא יכול
להתמודד עם הכול ושהוא מוכן לסכן את הכול בשביל זה ושהוא רשמית
חלק מחברה.