היה זה יום חורפי למדי.
באותו היום התנהל לו חוג הסיירות האהוב כהרגלו...
נציין תחילה כי גיבורינו לסיפור היה חבר לקבוצה. וחבר ותיק
וידוע לשמצה עוד מכתה א'... גיבורינו  לסיפור היה מסוג
הטיפוסים שאתה לא כל כך נרגש לפגוש פעם בשבוע, ואם ניתן
להוסיף, גם פעם בשנה זה יותר מדי...
וכעת, ניגש לעומק הסיפור...
אני (ענת), זיו ואור צעדנו לנו באושר לחורבה הישנה שכונתה
חירבה ושהתמקמה לה בנחת בין עצי החורשה שוקקי החיים.
יש להוסיף כי הגענו שלושתינו לזירת הפשע כשעה קלה לפני בואם של
שאר חברי הקבוצה והמדריך.
היינו כה חרוצים, שניגשנו ישר למלאכת סריקת החירבה.
ואז, לפתע, צד את עינינו גודש שלשול פרות טרי, עוטה גוון
ירקרק-צהבהב, והכי חשוב - גדול ומעלה ריח צחנה עזה מעוכלת
ומייסרת. התגלמותו של הסרחון הטהור נחה לה ברוגע ובשלווה לנגד
עינינו, בעוד היא מדיפה את ניחוחות הטבע הפראיים שלה...
המראה הטבעי למדי הפריע לעיני, שהעלו כבר דמעות של חלחלה
אמיתית, ולכן הנחתי בכל עדינות ידי הרכות סלע קטן, סלע שכיסה
במדיוק את ההפתעה, המתקרשת לאיטה.
וכעת, כשהחלחלה איבדה מעוצמתה, יכולתי לתפקד כהרגלי.
בעוד אנו נחים לנפשנו, דהרו להם בשמחה ובששון יתר חברי הקבוצה,
וביניהם גיבורנו לסיפור, יותם...
יותם היה נוהג בצעירותינו לגרור אותי על הרצפה משערותי, לבעוט
בי ולהפעיל עליי כח אגרסיבי בהמתי, עד שהדמעות הציפו את עיני.
יותמי דהר לו בצורה יותמית למדי שעצבנה את נפשי, רק שהות קצרה
בנוכחותו העלתה בי זכרונות כואבים.
המדריך פקד עלינו לפנות את האבנים מהחירבה לקראת הצעדה הקרבה.
מספר שניות אחרי, דהירות היותם התקרבו גם אליי, וככל שהוא
התקרב יותר, כך מוחי החל גובר על המצפון (שדרך אגב, לא עבד
בשעות הספורות הבאות).
יותם הביט בי במבט יותמי, ומוחי תרגם את המבט כדרישה
להתעללות.
ואז אמרתי לו "הפסק להשתעשע ובוא, הרם את האבן הזו", בעוד אני
מצביעה על האבן ומביטה דרך אצבעי האכזרית, שהופנתה בדיוק ולא
סנטימטר פחות, אל מרכז האבן, שמתחתיה הסתתר לו סוד חם, חום,
גדול ואפל...
יותם, שרצה להוכיח את גבריותו ואת חוזק ידיו, החל פוסע לעבר
האבן במבט משועשע, בעוד שלושתינו ממתינים בציפייה מתוחה לגלות
את נפלאות האבן הקסומה, שרק אנו ידענו את סודה.
יותם, עם ידיו החסונות, גרף את האבן, בעודו גורף בידיו
ובציפורניו את כל התוכן הרטוב שבתוך המקשה הרכה (כמו פחזניה:
מבחוץ - קשה, מבפנים - נוזל מתקשה).
שניות ספורות בלבד לקחו לגיבורינו להבין מה גרפו ידיו יחד עם
הסלע. כתגובה צפויה ורצויה, השליך גיבורינו את הסלע ביתר
אגרסיביות על הקרקע, בעוד ניתז לו ריבוע חרא לעבר הקרקע ממנה
הוא בא.
בשלב זה, יותמי היה אחוז חלחלה וטרוף, וכל שנותר לו לעשות היה
לפצוח בשרשרת איומים, צעקות וקפיצות של ילד רוטן.
האיומים היו עלולים להתממש, לו רגלינו הנאמנות היו נישאות מעל
הקרקע ופוצחות בריצת ספרינט לצד השני של החורשה, כשמאחורינו
דוהר יותם, טעון ברגשות שנאה עזים, וכמו כן - בחרא על הידיים
ובתוך הציפורניים (מעניין איך הוא ניקה את זה...).
זה היה מצחיק...