אתמול, כשהלכתי ברחוב, ראיתי אותם לראשונה. הם היו שם לצד
הכביש. כן, אותם הילדים- "הלא אהובים". מהם ניסו להרחיק אותי
כל השנים, ניסו להסתיר. אך היום אני כמוהם- "ילדה לא אהובה".
ראיתי שם ילדה, שערות זהב על ראשה ועינייה כחולות וצלולות, ועל
פנייה רואים את אשר חוותה. ילדה בת 7 שנים, שעברה הכל בחיים.
ודמעה אחת שקופה זולגת מעיינה הימנית. דמעה של כאב וצער או
דמעה מזכוכית?
ילדה בת 7 שנים שאהבה לא קיבלה. בגדייה קרועים ובלויים, פנייה
שחורות מאבק ולכלוך. ילדה, שכלום לא היה לה. יושבת היא ובוהה,
בוהה בילדות שמעבר לכביש, משחקות גומי וקלאס, יושבת ובוהה.
נפשה כמו מנסה לזעוק לעברן "קחו אותי איתכן, אני פה! רוצה לשחק
עימכן... רוצה ליהיות ילדה-ליהיות תמימה!" אך שפתייה אינן
זזות, ורק דמעה אחת שקופה זולגת מעיינה הימנית.
כשאני מביטה בה אני מרגישה את כל אשר חוותה. אני רוצה לבוא
לקראתה, לחבקה- לחבק את הילדה שלא קיבלה אהבה, ולפתע דמעות
זולגות מעיניי.. יורדות במהירות ונגמרות בשפתי, וטעמן מר-מלוח
שכזה, טעמן טעם החיים. ואז אני מתחילה לחשוב, הילדה ה"לא
אהובה", אם אפשר לקרוא לה ילדה? שאכפתיות מעולם לא קיבלה, עברה
בחיים יותר ממני. הילדה "הלא אהובה" איננה ילדה. בתוכה שוכנת
נפש מבוגרת, שרק רוצה לסיים את תפקידה פה- עולם החיים.
רוצה היא לעבור לחיים האמיתיים- חיי המתים. הילדה ה"לא אהובה"
איננה תמימה יותר וילדותה נלקחה ממנה כמו סוכריה מתינוק. לילדה
"הלא אהובה" אין חיים בין ילדים, ואין מקום בעולם המבוגרים,
היא נמצאת שם לבדה והיא ממשיכה ובוהה. ואני כבר לא בטוחה אם
היא עוד פה.. אם היא עדיין בעולמינו, שמא היא נמצאת בעולם משל
עצמה. שקועה... ואולי היא רואה את הכל אחרת, ממש לא כמוני.
ולפתע היא סוגרת עינייה ונעלמת מכאן. אני גם כן עוצמת עייני
לכמה רגעים, וכשאני פוקחת אותן אני שמה לב שאותה ילדה מסתכלת
עלי...
אני מתהלכת לעברה, והיא לעברי. ברצוני לנחם אותה, לחבק,
לאהוב.
אך כשאנחנו כבר קרובות מאוד, ועיני נעוצות בעינייה, אני מגלה
לפתע, שהילדה הקטנה, ה"לא אהובה", היא בסך הכל השתקפותי
במראה... |