המסך נדלק. אני אף פעם לא מכבה את המחשב, רק את המסך. אצלי
המחשב זה בדם. אם לא היה לי מחשב לא הייתי יודעת מה הייתי
עושה. אני חושבת שאם לא היה קיים מחשב, אני הייתי זאת שממציאה
אותו, במיוחד את כל הקטע של האינטרנט. אני אוהבת צ'טים. לא
שתבינו אותי לא נכון. יש לי חברות וידידים טובים, וגם חברה אחת
טובה במיוחד, שלה אני מגלה הרבה, אבל לא הכל. זה ההבדל. בצ'ט
את מי שאתה רוצה להיות, בן כמה שאתה רוצה להיות, ועשיר ככל
שאתה מעוניין להיות. ולא שאני אוהבת להיות מישהו אחר כל כך
הרבה, אלא שאני יכולה להיות מי שאני עם שינוים מעטים. ולפעמים
אני אני במלוא הדרי.
אני אוהבת להיות שנונה, ואני באמת שנונה. אני אוהבת לומר
למורים שלי משהו ולראות את הבעת פניהם כשהם מנסים להבין מה
אמרתי להם ואז כשהם סוף סוף מבינים הם צריכים עכשיו להבין מה
לומר. בכל מקרה, כנראה שהסיפור שלי מתחיל הרבה אחרי שהכרתי את
נפלאות האינטרנט. זה היה כבר בתוככי החופש הגדול, ומי שמכיר
אותי יודע שאני מסרבת לישון בשלוש בבוקר כי עוד יחסית מוקדם
בשבילי. נכנסת לאחד החדרים, הלובי. מישהו בשם "האביר" התחבר.
"האביר, הא?"
"כן, האביר"
"ומה גורם לך לחשוב שאתה אביר?"
"יש לי שריון"
"אז?"
"אז.... לאבירים יש שריון."
סיננתי אוקיי. המשכנו לדבר שעה וחצי. דיברנו על ימי הביינים על
השירה באותם זמנים, והוא המשיך להתעקש שהוא אביר. החלפנו
כתובות אי-מיילים. "נדבר מחר" סיימנו את השיחה. למחרת בדקתי את
תיבת הדואר שלי. "יש לך דואר" פתחתי. אתמול בלילה ביקשתי שישלח
לי תמונה, והוא אכן שלח, אבל בחיים לא הייתי מצפה לתמונה כזו.
הוא היה שם, בהחלט, עם השריון, הסוס והחרב...