מצאתי פתק זרוק על רצפת הרחוב, כשהרמתי אותו גיליתי שרשומים
בתוכו שם של אישה ומספר טלפון.
פתק כל-כך מבטיח. מאחוריו ודאי עמדה איזו יפהפיה שמישהו התחיל
איתה מוקדם יותר באותו היום, ואיבד ברשלנותו את מספר הטלפון
שלה, ועכשיו הוא ודאי מתייסר שלא ייראה יותר את שיערה החום
הגולש, את שפתיה העסיסיות שהיו מובטחות לו כבר.
כל-כך הרבה תקוות תליתי בפתק הזה. אולי, חשבתי, אחייג את
המספר, אציג עצמי כאותו בחור, אקסים אותה במלל טלפוני, אפיל
אותה מרגליה במילותיי, בשירתי, ואז כשתראה מי אני, תהיה כל-כך
מאוהבת שלא תבחין בכלל, תצליח להתגבר על המכשול החיצוני. נחיה
יחד עוד זמן רב, אני אדבר, היא תאזין, אשוויץ בה לכל מי
שאי-פעם הכיר אותי וזילזל בי, והתעלל בי להנאתו. את כולם תאכל
הקנאה, שאני השגתי אישה כזאת, והם משחקים בקטנות, מציקים
לילדים, מרביצים, מקללים.
אימצתי את הפתק קרוב אל לבי והמשכתי ללכת לכיוון ביתי עם תקווה
גדולה שדחפה אותי למהר ללכת.
בדרך חלפתי על פני חלון ראווה, בו השתקפה דמותי, לא יכלתי
להימנע מלהסתכל, הייתי חייב לדעת סוף-סוף איך נראה החיוך שלי,
שהתחבא ממני כל המן.
מיד אחר-כך השלכתי את גזרי הפתק לכל עברי הרוח.