אל תעלות הרגש שלי מתנקזים שפכים של געגוע, בעיניים פעורות.
מהתעלות משפריץ מעט אפי הסולד -
מנסה לשאוף אויר,
שאינו מזוהם בגעגוע וערגה,
אלא ניחוחות תחכום משובב מתערבבים בו.
מה נעימים ניחוחות התחכום
ממכרים כמעט
מסניפה אותם בנחישות, מאוד מרוצה מעצמי.
מטפטפים לאט, לתוך הבטן.
פנימה
מפנימה
מה פנימה?
פנימה הניחוחות. פנימה התחכום.

עד זרא התמלאתי בקריצות, בכפלי משמעויות.
הגיעו אלו עד לקצות אצבעותיי,
ומתקשות האצבעות לכתוב
את שראשי הכבד מתקשה לעצב
מבלי להסריח,
רק לא להסריח בין ריחות התחכום.

ושוב פתחי הביוב הדוקים כל כך.
עולה הניקוז.
והסרחון מחריף.
ואני, באף סולד
מרוצה מעצמי
?
מחזקת את הברגים
הסוגרים את פתחי הביובים
שעל ניקוזי רגשותיי מכסים.