אני לא יכול סתם להקריא את זה.
כי לא מקריאים את זה סתם.
צריך לעלות את זה על הבמה כי שם זה יראה אמיתי יותר, נכון יותר
ואולי פשוט יותר...
כל החיים שלי אני "סופג" הכל ומכולם.
כן אני "ספוג". כולם מטפטפים ואני "סופג".

האם יש לי בעיות? - לא, אין לי. משלי אין לי.
לא יקרה מצב שיהיו לי בעיות.
למה?- כי לספוג אין מים משלו רק המים שנשפכים אליו- המים שהוא
סופג. ואני? אני ספוג. כל אחד בא ומטפטף, ואני סופג הכל- את כל
הכאב את, כל הצער, את כל האבל, את הרצח, את הפחד ועוד הרבה ,
הרבה מכל רע.
ורק פעם בהרבה זמן בא מישהו ולוחץ עלי... ואז הכל יוצא ומכסה
את הסביבה ואת הסובבים, אבל בסוף הכל חוזר, הכל נשאב פנימה
ביותר כאב......(שתיקה קצרה)     ואז שוב מטפטף ומטפטף
ומטפטף.

אבל יש משהו שתמיד מרגיע אותי:   אני כמו אלוהים.
כי אלוהים הוא כמוני. גם הוא לא קיים. אך כולם נזכרים בו
כשצריכים משהו, כשקשה, כשעצוב, כשמפחיד. ואני כמו אלוהים. גם
אני לא קיים,
גם אני רק סופג. גם אליו בא מישהו שמאמין בו רק לפעמים. מישהו
שלוחץ עליו ואנחנו כמו שמחה....

.... גם אנחנו לא קיימים.אני ואלוהים כמו השמחה איננו קיימים.
וגם אנחנו כמו השמחה בוכים מחוסר קיום.

נשמע פסימי מדי נכון?
אבל אני כמו אלוהים. שנינו מתמלאים מהכאב שלכם, מהפחד שלכם,
מתמלאים מכל דבר שבשבילכם הוא רע כי דווקא הדברים האלה הם
קיימים ואינם בוכים כמו השמחה.